זאבים ביער

פרק 13

פרק 13

קמתי מהמיטה, אבל העולם לא הסכים להתייצב. הראש שלי היה כבד, כאילו מילאו אותו בחול רטוב. סחרחורת חזקה תקפה אותי, והראייה שלי הייתה מעורפלת, מטושטשת בקצוות. במוחי, תמונה אחת חזרה והבהבה שוב ושוב: פרח סגול, זוהר ומסוכן. התקדמתי בצעדים כושלים לכיוון הארון שלי, מנסה למצוא משהו שיקרקע אותי. אבל הרגליים שלי בגדו בי. מעדתי ונפלתי בעוצמה על הרצפה. הראש שלי נחבט בחיבור שבין הקיר לרצפה, וכאב חד פילח את הגולגולת שלי. הכאב היה הטריגר. לפתע, כמו סכר שנפרץ, הכל חזר אליי. הפרצופים שלהם הופיעו מול עיניי בזה אחר זה: קיט המחייך, מולי הדואגת, ג'ייקוב והמבט הרכושני שלו, מייק עם החיוך הקטן והממזרי, קווין והצחוק שלו. המסיבה שהשתבשה, החטיפה, השקרים של טייגר, המגע הדוחה שלו... הכל התחבר לתמונה אחת ברורה ומבעיתה. כעסתי. הו, כמה שכעסתי. זה לא היה כעס רגיל; זו הייתה אש שורפת שהתפשטה לי בעורקים. קמתי מהרצפה, מתעלמת מהסחרחורת. הדם שלי רתח. הלכתי לכיוון הדלת בצעדים כושלים, מזגזגת מצד לצד כמו שיכורה, אבל נחושה. פתחתי את הדלת ויצאתי למסדרון. הוא היה ריק. לא ראיתי את קייט ולא את טייגר. זה היה הזמן שלי. אני צריכה לברוח מהבית משוגעים הזה עכשיו.

הגעתי למדרגות והתחלתי לרדת, נאחזת במעקה. הסחרחורת התגברה עם כל צעד. העולם נטה הצידה בחדות. לקראת ארבע המדרגות האחרונות, הרגל שלי פיספסה מדרגה. נפלתי. התגלגלתי למטה בקול חבטה עמום ונחתי על הרצפה הקשה בקומה התחתונה. שכבתי שם רגע, מרגישה כל חלק כואב בגוף שלי. אבל הכאב הפיזי היה כלום לעומת הזעם שבער בתוכי. הרגשתי כאילו אני עשויה מלבה רותחת. הסתובבתי על בטני, נאנקת, והנחתי את שתי ידיי על הרצפה הקרירה כדי לדחוף את עצמי למעלה. דלת הכניסה נפתחה בסערה. טייגר נכנס, פניו מיוזעות מריצה. הוא ראה אותי על הרצפה ומיד רץ אליי. "לולה!" הוא קרא, דאגה מזויפת בקולו. הוא כרע לידי וניסה להרים אותי. "את בסדר? תני לי לעזור לך." הידיים שלו נגעו בי, ואותה תחושת גועל מוכרת הציפה אותי. "אל תיגע בי!" צרחתי והדפתי אותו ממני בכל הכוח. הוא עף אחורה, מופתע מהעוצמה, ונעמד מולי, מבולבל. נעמדתי על רגליי, מתנדנדת אבל זקופה. "אתה משוגע," ירקתי את המילים. "פשוט חולה נפש." הוא עמד שם, לא יודע מה להגיד, העיניים הזהובות שלו מרצדות. "מה הקטע שלך?!" צעקתי, הקול שלי רועד מרוב זעם. "לחטוף אותי?! לשנות את הזיכרונות שלי?! לגרום לי לחשוב שאני... שאנחנו..." לא יכולתי אפילו להגיד את זה. קייט יצאה מהמטבח בריצה, נעמדת ליד טייגר, פניה חיוורות. "מה הקטע של שניכם?!" צעקתי שוב, פונה גם אליה. "אתם נהנים מלהיות כאלו חולניים? לשחק במוח של אנשים כמו בבובות?!"

"אני לא מאמינה..." קייט לחשה, המומה. "היא הצליחה להפר את הכישוף שלי. זה לא אמור להיות אפשרי." טייגר איגרף את ידיו, השרירים בזרועותיו נמתחו. הוא הזדקף, וההפתעה בפניו התחלפה בחיוך יהיר ושטני. "אז את יודעת..." הוא אמר לאט, בוחן אותי. "זה רק מראה כמה את חזקה... כמה את מיוחדת. בדיוק כמו שחשבתי." "תחסוך ממני," סיננתי. הסתובבתי והלכתי לכיוון הדלת הראשית. עברתי את טייגר, אבל הוא שלח יד ותפס אותי בזרוע בחוזקה. "חכי. את לא רוצה למצוא את אבא שלך?" קפאתי. השאלה הזאת הייתה כמו סכין בלב. השתחררתי מאחיזתו בתנועה חדה והסתובבתי אליו, פנים אל פנים. שילבתי את ידיי על החזה כדי להגן על עצמי. "כאילו שגם מה שאתם אומרים עכשיו זה האמת... כל מילה שיצאה מהפה שלכם עד עכשיו הייתה שקר! למה שאאמין לכם שהוא בכלל קיים? או שאתם יודעים איפה הוא?" קייט התקרבה בזהירות, כמו שניגשים לחיה פצועה. "אנחנו חייבים למצוא אותו, לולה. לפני שזה יהיה מאוחר מדי! את היחידה שיכולה לעשות את זה. רק האנרגיה שלך יכולה לאתר אותו." "בטח," גיחכתי בבוז. "עוד אחד מהשקרים שלכם כדי להשאיר אותי כאן כעכבר מעבדה." טייגר תפס את ידה של קייט בפתאומיות. "תראי לה," הוא פקד. "טייגר, היא לא מוכנה..." קייט היססה. "תראי לה! עכשיו!" קייט עצמה עיניים ונשפה. עשן סגול וסמיך יצא מפיה והתפתל לעברי כמו נחש חי. "לא! לא עוד פעם!" צעקתי וניסיתי לסגת, אבל העשן היה מהיר ממני. הוא ליפף את גופי, חודר דרך העור, דרך האף, ישר לריאות. העולם החשיך לרגע, ואז התפוצץ בצבעים. ראיתי אותו. ראיתי את אבא שלי, ביום שהוא עזב אותי. ראיתי את הדמעות בעיניים שלו. ראיתי אותו מפקיד אותי בידיים של קיט ומולי. וראיתי אותם - את קייט וטייגר - עומדים שם בצללים, צעירים יותר, מודאגים. הם היו שם. הם היו חלק מזה. לפתע, זיכרונות ישנים וקבורים חזרו אליי. ריחות, קולות, רגשות. לא היו אלה תמונות שהושתלו במוחי; אלה היו הזיכרונות שלי. הפעם הרגשתי שזה אמיתי. יכולתי להרגיש את האמת רוטטת בעצמות שלי.