אהבה אסורה

פרק 35- זיכרון

״כפיר?״ אני שואלת מופתעת. למה הוא דופק בבית שלי בשעה 2 בלילה. אה, כן. שיר פה. ״מה אתה עושה פה?״ אני שואלת את המובן מאליו.

״שיר פה?״ הוא שואל ואני מתלבטת אם לומר לו כן, או לא, ואני מחליטה ש ״כן.״
״שב, אני אקרא לה.״ אני אומרת ונאנקת כשאני מרגישה כאב בגב. וואי ההריון הזה עוד יהרוג אותי.

״בואי שבי את, אני אלך אליה.״ הוא אומר ואני מהנהת. ״היא בחדר שלי.״

הוא עולה ואני חושבת עם מה שעשייתן זה נכון, נזכרת שכל בדיקות ההריון מונחות על השולחן, ומקווה שהוא לא ישים לב.

אני סוגרת את דלת החדר של אמא שלי ואבא שלי, כדי שלא יתעוררו.

אני מתקרבת לחדר שלי ושומעת את השיחה שלהם.
״מה זה?״ הוא שואל, אני משערת שזה על הבדיקות הריון.
״מה? אה זה, סתם היה פה, זה של מאי.״ היא אומרת, כן, זה קצת יותר הגיוני שאני אשתמש בבדיקות הריון, סתומה!
״שיר, שאלתי מה זה?״ הוא שואל שוב, ״אמרתי לך זה של מאי!״ היא מחזירה לו.
״שיר, אל תזדייני את המוח, מאי בחודש שישי תכף יולדת, למה היא צריכה בדיקה סעמק?״ הוא צועק עליה, אבל בשקט, שלא יתעוררו פה אנשים.

אני מציצה בחור שנוצר מכיוון שהדלת לא סגורה לגמרי, והיא משפילה את מבטה.
״את רצינית?״ הוא שואל ולוקח את הכיסא ומתיישב מולה. אני פאקינג מצוטטת להם.
״את בהריון?״ הוא לוחש והיא עונה. ״זה עוד לא בטוח, אני לא בדקתי.״
״יפה שלי,״ הוא אומר ומנשק אותה. ״למה את לא מספרת?״
״פחדתי,״ היא אומרת ומנגבת דמעות שלא שמתי לב שנזלו לה. ״פחדתי מהתגובה שלך, ושתעזוב אותי, ותבקש שאני יעשה הפלה.״
״בייב, את חושבת שהייתי אומר לעשות דבר כזה?״ הוא שואל, ואני מחליטה לעזוב אותם בשקט, שמעתי מספיק.

זה מזכיר לי את רועי. התקופה הזאת שהיינו באילת, הלילות שהיינו יושבים בבית שלו, כל הפעמים ששכבנו, והרגשתי הכי מיוחדת בעולם, פשוט כל דבר מזכיר לי אותו.

״אני ידבר איתך,״ שיר לוחשת לי ואני מקרבת אותה אליי. ״לילה סוער הולך להיות לך,לא?״
כולה הופכת לאדומה ואני מגחכת. ״סתם,״ אני אומרת ומחבקת אותה. ״שמחה בשבילך.״
״תודה מאיו, אני אוהבת אותך.״ היא אומרת מחבקת אותי ואני מחייכת, מביטה בהם מתקדמים לדלת.

אני לא יודעת למה, אבל דמעות מתחילות לזלוג לי. קשה, לי כל כך קשה לי. אני מתגעגעת לכל דבר בו, כל דבר הכי קטן מזכיר לי אותו. אין שעה ודקה ביום שאני לא חושבת עליו. ואני תוהה לעצמי אם גם הוא חושב עליי. ואם זה נכון שהוא באמת עם אלינור.

אני מחליטה ללכת אליו. כן עכשיו. אני משאירה פתק להורים שלי שיצאתי לכמה דקות ואני תכף אחזור, ורשמתי את השעה שיצאתי בה.

אני לוקחת את האוטו שלי, ומתחילה לנסוע לכיוון הבית שלו. אני חייבת אותו, אני צריכה אותו, אני לא מרגישה חיה בלעדיו, אין לי פשוט מילים מספיקות כדי להסביר לכם מה אני מרגישה כרגע.

אני מגיעה אליו וחונה את האוטו, לוקחת איתי ביד את הטלפון והמפתחות, שוחכת איך יצאתי בכלל מהבית. עם שורט גומי של נייק וגופיית חצי כתף.

אני מתקתקת על דלת הבית שלו שלושה פעמים בידוק. והוא פותח אותה כשהוא לא נראה עייף, הוא לבוש בבוקסר.
״מאי מה את עושה פה?״ הוא שואל לחוץ, ובו זמנית בוחן את גופי, מבינה שהוא מעוצבן מהלבוש הקצר שלי, זה עשה לי הרגשה טובה קצת לדעת שאכפת לו ממני עדיין.

״אני יכולה להכנס ונדבר?״ אני שואלת והוא מעביר יד בפניו, הוא נורא לחוץ.
״מאי אני נשבע לך, אני מחר בבוקר יבוא לדבר איתך, בבקשה תלכי עכשיו.״ הוא מתחנן ולוחש.

״בייב,״ אני שומעת קול צורם באוזניי ואז מבינה למה הוא רצה לסלק אותי. ״מי זאת?״
חור הדלת מתרחב ורועי עוצם את עיניו, מתחרט שראיתי את זה.
״הבנתי,״ אני מחייכת אליו חיוך פגוע. ״בהצלחה.״ אני אומרת ברצינות, מחבקת אותו חזק, והוא מחזיר לי חיבוק. כל כך התגעגעתי אליו.
״אני צריכה ללכת,״ אני אומרת כשהוא חא משחרר. ורק אז הוא משחרר לא לפני שהוא לוחש באוזני, ״זה לא כמו שזה נראה,״ הוא אומר ואני מרגישה שהרטבתח את החולצה שלו בדמעות שלי.

״אני מצטער.״

עוד פרק כי אני אוהבת אתכן ממש!!!
תגיבו ותצביעו, אין עליכם בעולם!