גיא ויהל - הכל יכול לקרות.
אני נכנסת לבית הספר, המקום שבו לא הראיתי את נוכחותי זמן רב. אני נכנסת למקום חדש שבו לא יודעים את העבר שלי ומה שקרה לי בו. כל השברים שאני צריכה לאחות בגללו שוב עולים וצפים אל מול עייני אולם כמו שכולם אומרים הוא עוד יעזור לי כי הוא חישל אותי וכך אני אהיה יותר חזקה בעתיד. אני מקווה. כרגע אני רוצה להאמין בזה שההתמודדויות שלי יחזקו אותי בהמשך רק שזה ממש קשה, זה הרי ברור שקל להגיד וקשה להוציא אמירות ודיבורים לפועל.
אני מתנערת ממחשבותיי ומתקדמת אל עבר קבוצת תלמידים היושבים על רצפת האקרשטיין המחוספסת במעט שצבעה ורוד עתיק ותכלת הנראה מעומעם מעט.
"הי," פניתי אליהם קוטעת את שיחתם על איזו מורה זקנה שאף אחד לא מבין אותה, נערה עם עיניים חומות ושיער חום, מראה רנדומלי לחלוטין. כמוני. סובבה את ראשה והפנתה את מבטה לכיווני, הסתכלה עלי וחייכה חיוך קטן.
"היי, אז את התלמידה החדשה שדיברו עליה," קבעה.
טוב, "למה שמישהו ידבר עלי?" אני לא אמורה להיות מוכרת כאן לפי בירורי על בית הספר הזה.
"כי את תלמידת השנה האחרונה בתיכון ובנוסף את מגיעה שבועיים אחרי תחילת שנת הלימודים," הסבירה עם חיוך שמתח את שפתייה הבהירות.
"איפה נמצא חדר המזכירה?" המשכתי לשאלה שבאתי לשאול אותה מלכתחילה, התמקדתי רק בה כי שני הבנים האחרים והבת שישבו לידה חזרו לדבר על המורה הלא מובנת שלהם לספרות.
"אני פשוט אראה לך איפה החדר כי אני לא ממש טובה בהסברות של כיוונים," הנערה הניחה את כף ידה השמאלית על כתפו של אחד הבנים שישב לידה ונתמכה בה בכדי להתרומם לעמידה. היא ניקתה את מכנס הג'ינס שלה בעזרת כפות ידיה והתחילה להתקדם אל עבר הדלת השקופה מזכוכית של מבנה בית הספר.
"בואי," פנתה אלי למרות שכבר התחלתי לצעוד בעקבותיה, הלכנו בשקט כמה רגעים עד שהיא פצתה את פיה.
"לא הצגתי את עצמי," הסתכלה עלי, "יהל סבח," אמרה וחיוך התפרס לו על פנייה.
"מָטָר שטיין," השבתי.
"באיזו כיתה את?" שאלה בנעימות.
אני שונאת להגיד לאנשים באיזו כיתה אני אהיה השנה, אני כלל לא אמורה להיות בה.
"י"ב 5." עניתי והשתדלתי להסוות את העצבנות שבקולי כמה שיותר, אני יודעת שאני בכיתה י"ב הזאתי כי שלחו לי הודעת טקסט בדואר האלקטרוני ובה הודיעו לי באיזו כיתה שובצתי ומי תהיה המחנכת שלי השנה.
"אנחנו באותה השכבה, אני בכיתה י"ב 2. חבל שאנחנו לא באותה הכיתה. יש לנו מחנכת מדהימה, היא אחת המורות הטובות בבית ספר ורוב התלמידים ממש אוהבים אותה, קוראים לה תמי," ביטאה את דבריה עם תנועות ידיים המשדרות התלהבות. "היא מצליחה להלהיב את הרוב המוחץ של תלמידי הכיתה בזמן השיעורים שלה," המשיכה.
YOU ARE READING
משחק השקרים
Roman d'amourהמטרה היא לא להיות מאושר כי אומרים להיות מאושר אלא להיות מאושר כאשר אתה מייצר לעצמך את האושר. מָטָר שטיין לא אוהבת לאבד שליטה על עצמה. אף אחד לא אוהב לאבד שליטה כזו. מאז שזה קרה היא תוהה לעצמה מה היה קורה אילו היא לא הייתה נופלת ברשת של אותו הגבר. כ...
