משחק השקרים

8

גיל ויין - צבעים.

נערה ששיערות ראשה הבהירות והמתולתלות אסופות לכדי קוקו הדוק על קודקוד ראשה, עם בגדי ספורט צמודים, הניחה את כפות ידיה על ברכיה והתנשמה במאמץ רב. עורה היה נראה חיוור וסמוק תחת אור המנורה שהאיר על פניה החלקות.

בחנתי אותה כמה רגעים, שמתי לב שהמצב שלה לא משתנה והיא ממשיכה להתנשם כך. אין לי מושג מה לעשות במצבים כאלה, האמת שזה מכניס אותי גם ללחץ. ניסיתי להיזכר במרץ מה אריאל היה עושה במצב כזה. "תראי מה חסר לאדם ולפי זה תפעלי כדי להחזיר לו את החסר," דמיינתי אותו אומר זאת עם קולו החם. התעלמתי כמה שיכולתי מהלחץ המעיק.

התקרבתי אל הנערה, היא כמעט התמוטטה מחוסר אוויר אל הרצפה. כרכתי את זרועי סביב מותנה ושמתי את את ידה על כתפי. הובלתי אותנו אל הספסל הקרוב. הושבתי אותה על הספסל. "תרכיני את הראש שלך ותנשמי בקצב שלי." הורתי לה עם הקול הכי סמכותי שיכולתי לגייס. ישבתי מולה, ברכי מונחות על הרצפה המחוספסת של הפארק.

הכנסתי אוויר עמוק לראותי והוצאתי אותו באיטיות. "תעשי ככה," אמרתי.

היא התקשתה לעשות כך, אך לא וויתרתי. "תנסי שוב, כמעט הצלחת," עודדתי אותה.

במשך עשר דקות עבדנו כך על הנשימות שלה, שמדי פעם היא מאבדת את זה. "יש מישהו שאת רוצה לדבר איתו?" שאלתי אחרי שנשימותיה החלו להשתפר.

היא הינהנה, היא הוציאה את הפלאפון מהכיס שלה. "לחבר שלי," היא אמרה בקול חלש.

היא שמה את השיחה על רמקול והניחה את הפלאפון על ירכה. "הלו," קול גברי נשמע מהצד השני.

"אתה יכול לבוא ולאסוף אותי מהפארק שליד הבית שלך?" שאלה, שפתה התחתונה החלה לרעוד ודמעות החלו לבצבץ להן בעיניי השקד שלה.

"מה קרה?" שאל בדאגה אך שמעתי בקולו גם שהוא עייף ממנה.

"התחלתי לרוץ לפני עשרים דקות ופתאום הנשימות ממש הקשו עלי להמשיך לרוץ. חטפתי התקף אסטמה. ילדה אחת עזרה לי, שכחתי את המשאף שלי בבית,"

"אני מבין," אמר. "היא עדיין לידך?" שאל את חברתו.

"כן, אני כאן." דיברתי אל הפלאפון.

"אני רוצה לדבר איתה רגע בייחידות." אמר.

היא הינהנה אלי, כאות הסכמה. לקחתי את הפלאפון שלה שהיה עד עכשיו מונח על ירכה והורדתי את חבר שלה מרמקול.

"כן?" פניתי אליו.

"את תוכלי קצת להתרחק ממנה?" שאל. הרמתי את גבתי בתמיהה.

"טוב," עניתי לו והפנתי את מבטי אליה, "תמשיכי לנשום כפי שאמרתי לך, אני כאן אם משהו יסתבך," הוספתי בהוראה.