משחק השקרים

14

Martin Garrix feat. Khalid - Ocean.

"מה שלום אחותך?" גפן התיישבה ליידי. ישבנו בספסלים של החצר הנמצאים באמצע החצר, במקומנו אנו יכולות להשקיף על מגרש הכדורגל.

במבטי אני רואה את אורי משחק כדורגל עם עוד כל מיני בנים אחרים שלא שמתי את ליבי אליהם. מה שהפתיע אותי זה שראיתי שם גם שלוש בנות שמשחקות איתם, ביניהן גם גילי משחקת. ממקומי זה נראה כי היא ממש תחרותית, לא מוותרת לגבי המשחק.

מלפני יומיים, מהיום בו גפן ואני נסענו ביחד לבית החולים אל האחרים שלנו, לא כל כך החלפנו מילים בבית הספר. אבל זה מרגיש לי שכן התקרבנו, גם אם זה לא מתבטא מאוד מבחינה פיזית.

"המצב שלה משתפר. הרופאים אמרו שנשארו לה שלושה חודשים, לפי המצב זה נראה כי הם ממש טועים." אמרתי. "אני מקווה שהם טועים." מילמלתי.

"הכול יכול לקרות. הם בסך הכול בני אדם, יש סיכוי שהם טעו, גם אם הם רופאים נחשבים ובכירים. כבר שמענו על סיפורים שבהם הרופאים טועים, והחולה ממשיך לחיות או מבריא לחלוטין." גפן אמרה בקול שקול.

כתוצאה מהמחלה ראייתה של ליה נפגעה, היכולת ראיה שלה הצטמצמה. היא לא יכולה לראות בבהירות כמו אדם ממוצע. אחרי שעיכלתי שלאחותי יש באמת גידול סרטני במוח הגדול באונה העורפית, התחלתי לקרוא כמה שיותר מידע על כך. על התסמינים, על הגורמים למחלה ועל הסיכויים לשרוד אותה. הסיכוי של ילד עם גידול סרטני כזה להחלים הוא יחסית גבוהה. זה לפחות מנחם אותי. פיסות המידע האלה מחזיקות את ראשי מעל המים. אני לא רוצה אפילו לחשוב על מה יקרה אם ליה לא תשרוד את המחלה הארורה הזאת. אני חוששת לטבוע ושלא יהיה מי שיציל אותי הפעם.

"איך אח שלך מרגיש?" שאלתי את גפן.

"המצב שלו גם משתפר," אמרה. "הרופא אמר שכנראה ישחררו אותו מחר והוא לא יצטרך לחזור בזמן הקרוב. הוא סיים את הטיפולים שלו לבינתיים." חייכה.

"אחותי כנראה גם תשתחרר ביום שישי, בתקווה שהיא באמת תרגיש טוב, אך היא תצטרך לחזור בשישי בערב שוב לבית החולים."

כשבקרתי את אחותי לפני יומיים, שאלתי אותה מה היא תרצה שנעשה ביום שישי. ליה אמרה לי שהיא רוצה לאמץ חתול, הסכמתי לכך. כנראה שנלך לעמותה 'תנו לחיות לחיות' ונבקש מהם לאמץ חתול.

"לא נורא, זה גם משהו." גפן אמרה.

מאז שהיא התיישבה כאן, היא מציירת את מגרש הכדורגל. "את מציירת למישהו או סתם להנאתך?" הצבעתי על בלוק הציור שלה. בפעם שעברה שבה דיברתי איתה בבית הספר, היא גם ציירה. היא ציירה אז את העצים.

"לאח שלי." ענתה.

"את מציירת יפה," העברתי את מבטי מהמגרש שמתחיל להבנות במחברתה אל המגרש במציאות. הציור דמה למציאות.