התכלית שלי 2//המקוריים-האלמנט הסודי

פרק 12- פגיון ולב

נ.מ נטליה

"דס מאתוס לאוקריוס דקרדו חיילו סיילי פורטודוס" אני ממלמלת את הלחש.

הלחש לוקח ממנה את כוחה, אני ממשיכה ועוצרת מתי שכוחה מתרוקן ממנה, כוחה מתמלא בי אך אני לא הורגת אותה, והכל בידיעה אחת שאם אהרוג אותה אני יעיר את המתים!

"למה לא הרגת אותה?" פרייה שאלה אותי, "אם אני יהרוג אותה אני יעיר את המתים, לקחתי ממנה את כל כוחה אליי, היא תיהיה חייבת להישאר בחיים לפחות עד שנמצא דרך לבטל את הלחש קשירה שעשתה עם המתים זו הדרך היחידה כרגע שקיימת לנו" הסברתי לכולם ואנה נותרה חלושה ואימי כולאת אותה בשרשראות ואומרת לחש קשירה מיוחד,

"אתם לעולם לא תצליחו לדעת מה עשיתי התוכנית הזאת היא המפעל חיים שלי מטומטמים לעולם לא תביסו אותי" אנה אומרת וצוחקת,

"אנה, חשבתי שכבר בעבר הבנת, שעם מיקלסון לא מתעסקים כי בסוף אנחנו תמיד המנצחים, כנראה שאנחנו נצטרך לחדד לך את זה שוב" אסתר זורקת לעברה עם חיוכה הערמומי...

ערב~

נ.מ מאליה

אחרי כל מה שקרה היום אחרי שראיתי כיצד נטליה לקחה את ההחלטה וידעה בחכמה כיצד לעבור את זה, החלטתי גם לקחת החלטה משלי החלטה אחת ומכריעה בהחלט, "סקוט אני צריכה לדבר איתך" התחלתי לומר לסקוט כאשר אנחנו יושבים בפינת האוכל שבביתו, "דברי" הוא משיב לעברי בחיוך,

"זה תמיד הייתה אתה ואליסון, וזה תמיד יהיה אתה ואליסון ואני לצערי הרב הבנתי את זה מאוחר מידי וגם הבנתי את זה אחרי שגיליתי על הנשיקה שלכם, סקוט כבר עברתי את שלב הכעס אחרי מה שקרה עם נטליה אין ספק שלמדתי מנטליה משהו, וזה לקחת את ההחלטה הנכונה ולדעת לפי מה לפעול הלב או הראש,

סקוט עדיף שנפרד, באמת אני לא שונאת אותך או כועסת עליך וגם לא על אליסון אני פשוט פגועה אבל אני מבטיחה לך שיבוא יום וזה יעבור" אני משתדלת לומר זאת באופן רציף מבלי לתת למחנק שבגרוני לצוף אני עוצרת מעט מהדמעות שזלגו על עיניי,

"אני מצטער מאליה בואי ננסה לפתוח דף חדש" סקוט השיב והחזיק את פניי,

"לא,לא ננסה סקוט תבין זה אתה ואליסון,היא תמיד הייתה בלב שלך אי שמה וזה תמיד תיהיה אליסון למרות הכל, אליסון היא העוגן שלך אליסון היא הכל בשבילך, ואני הייתי רק חלק מהדרך שלך"

החזרתי בעקשנות מנשקת את הלחי שלו נשיקה יבשה ואחרונה ויוצאת במהרה מביתו, אני יוצאת מהר ונותנת לדמעות לזלוג, 'זה יעבור מאליה זה דרך החיים תיזכרי' מלמלתי לעצמי...

נ.מ רבקה

נכנסתי לחדרה של נטליה בכדי לראות אם היא בסדר אחרי כל מה שקרה, "היי לך" אמרתי ונכנסתי לחדרה, "היי בקי" היא השיבה לי, "איך את אחרי כל מה שקרה היום?" שאלתי, "בקי אל תהיי פאתטית כמו כולם עם איך אני, ותגידי את מה שאת חושבת" נטליה זרקה לי בחיוך וגיחכתי,

"היית היום מיקלסון מבריקה, חכמה וידעת לקחת את ההחלטה הנכונה גם כשלא ציפית לזה בכלל" אמרתי בכנות של הלב,

"רבקה אני צריכה טובה ממך" לפתע נטליה ענתה, "דברי" אמרתי בחיוך, "הגעתי להחלטה נוספת, כל זה גדול עליי, כל זה מעבר ליכולות שלי, אני גם בן אדם ואני גם צריכה לדעת מתי לעצור, גם אני צריכה לדעת מתי לוותר, כן זה טיפשי שערפדית אומרת את זה אבל אני גם סוג של בן אדם גם אני מרגישה" היא מסבירה מעט

בוכה ושולפת פגיון שחור בעל להב חד ביותר, "לא נטליה אין סיכוי, אני לא יעשה את זה ומה אני יגיד להורים שלך?" אני שואלת מבוהלת והמומה,

"בבקשה רבקה שתמצאו את הדרך להביס את אנה ביחד עם המתים, תוציאי ממני את הפגיון ותחזירי אותי, רבקה תעשי את זה! תתקעי כבר את הפגיון הזה בלב שלי!" היא אומרת לי בעקשנות...

נ.מ נטליה

לפתע אני מרגישה תחושה שלא הרגשתי אף פעם, אני מרגישה את הפגיון חודר לליבי, "אני מצטערת" רבקה אומרת לי בעודה בוכה, "זה בסדר, תשמרי על השאר למעני" אני אומרת ומתחילה להרגיש את המוות השלו והמרגיע שלי אני יודעת שהמוות הזה זמני אבל זו הדרך היחידה זה כבר מעבר למה שאני יכולה,

כן אני מוותרת,אבל רק הפעם, לפעמים גם אנחנו צריכים לדעת מתי לשחרר ולוותר, וזה לא הפסד זה אף פעם לא הפסד זה פשוט הפסקה קטנה כדי להבין את רצונות הלב באופן יותר מדויק וזה בעיניי הניצחון האמיתי.

-סוף פרק 12-