תתפוס אותי אני נופל - לארי פאנפיק מתורגם

פרק 1

שבע עשרה בינואר - יום 1

גם שנאתי וגם אהבתי את מחלקת הסרטן. אהבתי להיות שם בשביל ילדים שלא היה להם מי שיקשיב להם, או בשביל אלה שלא ידעו מה להגיד כבר מהתחלה.

הידיעה שאני יכול לעזור להם אפילו במידה הכי קטנה גרמה לי להמשיך עם החיים שלי כששכבתי ער בלילה תוהה מה לעזאזל אני הולך לעשות איתם.

מחלקת הסרטן היה המקום שבו פגשתי את הארי סטיילס בשבע עשרה בינואר, ערב אפור שלא הבטיח משהו מיוחד.

הרמתי את התיק האישי שלו מהמקום שבו הוא היה זרוק על השולחן שלי, שוקל אותו בידיי.

הוא היה כבד, יותר כבד מהרגיל. האצבעות שלי עקצצו לפתוח אותו, אבל סירבתי, יודע שעדיף ללכת לפגישה ראשונה בלי ציפיות.

נכנסתי לחדר שלו בבית החולים עם החיוך העליז הרגיל שלי, מתכונן לפגוש את המטופל החדש שלי.

הוא היה על המיטה שלו בחצי שכיבה חצי ישיבה, העיניים הירוקות בהירות שלו היו דבוקות למחשב הנייד שהיה על ירכיו, פניו עייפות וחיוורות.

הייתה לו הילה מדהימה של תלתלים חומים שקישתו את פניו מסביב, צד אחד קצת סבוך ושטוח כאילו הוא ישן עליו.

"היי," אמרתי, מעביר את לוח האטב שלי לחזי ומנסה להראות גישה חברותית, "אני לואי."

הוא לא זז, בקושי מצמץ. "היי. אתה כאן כדי לגרום להכל אצלי להיות יותר טוב ?"

לא הורתעתי, כבר קיבלתי סוג כזה של תגובות לפני. גיליתי שבעוד שכולם רצו מישהו שיקשיב להם, אין באמת מישהו שרצה להיפתח. "אני רק רוצה לדבר. לגרום לך להרגיש יותר טוב יהיה רק צד נעים יותר של השפעה."

הוא רפרף את עיניו לעברי, פניו עדיין חסרות הבעה. "אתה לא הראשון אתה יודע."

הנהנתי. המפקח שלי דווח לי על הנטייה של הנער הזה לשלוח אליהם מטפלים בחזרה, אבל אהבתי לחשוב שאני עשוי מחומר קשוח יותר. "כך שמעתי." הלכתי בהססנות לצד המיטה שלו, מושך כיסא. "אכפת לך אם אשב ?"

הוא משך בכתפיו, "לך על זה."

החלקתי לתוך הכיסא המטולא עם הידיות, מסכל את רגליי מתחתי וצופה בו, מנסה לקבל הרגשה כללית ממנו.

הוא, מצד שני, התעלם בשקדנות מהנוכחות שלי, מביט במסך שלו כאילו שאם ינסה יוכל לשרוף חור דרכו.

הוא נראה קטן בשמיכות שלו, כתפיים גדולות מגומדות על ידי ערימה של כריות ושמיכה שעטופה מסביב למותניו.

הייתה אווירה של תבוסה מסביבו, כאילו הוא הסתכל על עתידו וקיבל את גורלו. הוא לבש מוות כמו גלימה, נותן לו להיספג בנקבוביות שלו.

"אתה רוצה לדבר, או שאני פשוט ישב פה במשך שעה ?" שאלתי, מנסה להתחיל שיחה, משעין את המרפקים שלי על ברכיי ומכוון את עיניי עליו.