תתפוס אותי אני נופל - לארי פאנפיק מתורגם

פרק 5

שישה עשר בפברואר – יום 31

שכבתי על הספה בצורה הכי מוזרה שיכולה להיות. הרגליים שלי מונחות בקצה העליון שלה על הכרית, הראש תלוי בצד, ופלאפון ביד.

דניאל נדחקה לידי, מרותקת לסדרה "רקדניות קטנות" בזמן שליאם הכין ארוחת צהריים במטבח.

היא הכריחה אותי להישאר בבית אחרי ששמה לב לשיעול שלי, דחפה לי מדחום לגרום וגילתה שיש לי שפעת. אני שונא לבטל פגישות, אבל אולי היא צדקה. נלחמתי בחולי במשך שבועות, ואולי יום חופשי אחד זה באמת מה שאני צריך.

סובבתי את הפלאפון באצבעותיי, לא יודע אם זה מוקדם מדי או לא לשלוח הודעה להארי.

בגלל שהפגישה האחרונה שלנו "הופרעה" בגלל המחלה שלו, קיוויתי שנוכל להיפגש שוב לפני הפגישה המתוכננת הבאה כדי לכפר על הזמן שאבד.

זה לא בגלל שרציתי לראות אותו שוב. זה יהיה מטומטם.

פתחתי הודעה חדשה, מחזיק את הפלאפון במרחק של בערך שני סנטימטרים מהפנים שלי ומתחיל להקליד.

רוצה להיפגש מתישהו לפני הפעם הבאה ?

בהיתי באותיות, מוחק אותן ונאנח. אני נשמע כמו פריק.

שלום, אולי תרצה לקבוע פגישה נוספת מאז-

כן, כי זה לא נשמע מביך או מכריח בכלל. עבודה טובה טומלינסון.

דניאל דחפה אותי בעדינות עם המרפק שלה, נשענת ומנסה לחטוף מבט במסך שלי.

"עם מי אתה מתכתב?"

דחפתי את הפלאפון לחזי, מנסה לא להראות אשם, ולפי הבעת הפנים שלה- נכשלתי לגמרי.

"זה בחור?" שאלה, עיניה מתרחבות בהתלהבות בזמן שקיללתי קלות את הפסקת הפרסומות.

"זה לא עניינך." השבתי, מנסה להתרחק ממנה כמה שאני רק יכול.

היא נשענה קרוב יותר, הטלוויזיה לגמרי נשכחת. "זה החבר שלך, הבחור המתולתל?"

ליאם הופיע בפתח הדלת עם קערה של ספגטי, "איזה חבר?"

דניאל הסתובבה במהירות, "זה שהוא בא איתו למאפייה שבוע שעבר, זה שהוא מנסה להסתיר מאיתנו!"

חטפתי כרית ודחפתי אותה לתוך פניי, נאנק לתוכה. "הוא מטופל, דניאל! מטופל!"

היא דחפה קלות את הכרית שלי. "מטופל שאתה צריך לצאת איתו. הוא ההגדרה של חתיכות מביכה, ואם אתה לא תצא איתו – אני אצא."

"דני, הוא הומו ויש לך חבר שעומד כרגע בחדר הזה." השבתי, נדהם ולחוץ מהדרבון המתמשך שלה.

"זה היה נראה כמו רעיון טוב." היא אמרה, שמה את רגליה על חזי. "היי ליאם, באלך להביא לי קצת פסטה?"