תתפוס אותי אני נופל - לארי פאנפיק מתורגם

פרק 19

עשרים וחמישה במרץ – יום 67

התחלתי לשכוח איך זה להיות ער באמת. הרגשתי כאילו אני שוחה, מים מבעבעים בפה שלי ומקשים עליי לנשום יותר ויותר. שקעתי לאט בחול טובעני, החמצן בקושי עושה את דרכו למוח שלי כשניסיתי לשמור את הראש מעל המים.

היו לי כל כך הרבה התחייבויות: להורים שלי, לליאם, להארי ולעצמי, אבל כל מה שרציתי היה לישון ולרחף בחלומות לתמיד. ראיתי את הארי פעם אחרונה ביום שלישי, וישנתי עשרים דקות אחרי שהגעתי אליו, מתעורר בשלוש לפנות בוקר, כשלהארי היה כאב ראש והוא מחץ את אצבעותיי.

יכולתי להרגיש את עצמי נקרע לגזרים כל פעם שזזתי, הנשימה שלי מאומצת, ראש שוחה עם כל צעד. הייתי צריך לעצור אבל לא היה לי זמן, הייתי חייב להמשיך לרוץ ולרוץ ולקוות שלעולם לא אפגע בקיר.

הגעתי לחדר של הארי בערך באחד, מסיר את נעלי התומס שלי ושם את הדברים שלי על הרצפה ליד המיטה שלו. הוא הביט לעברי כשנכנסתי, חיוכו מתמוסס למראה שלי. הוא ירד מהמיטה, נשען על צידה בשביל שיווי משקל כשהוא התקרב אליי, דאגה בעיניו. הרגשתי קפוא למקומי, מודע לגמרי לכמה נורא אני נראה, הלחיים שלי חלולות ועיניי כבדות, אבל לא הייתה לי שום דרך לעשות את זה טוב יותר אז פשוט עמדתי שם, מתחמק ממבטו.

הוא הרים את ידו כמעט בהססנות, מבריש את אצבעותיו לאורך הלחי שלי. זה היה מגע רך, זהיר כאילו הוא פחד שהוא ישבור אותי, כאילו איכשהו הפכתי למשהו עדין. "לו, אתה נראה נורא."

הנהנתי, נושך את שפתי התחתונה חזק מספיק כדי לטעום טעם ברזל חריף של דם בפה שלי. לא הייתי בטוח איך זה נעשה כזה גרוע כל כך מהר. לא לפני הרבה זמן הכל היה בסדר. הייתי מזיע בלילות, ונשימתי נעתקה לעיתים קרובות יותר מרחוקות, אבל הצלחתי להסתדר. נראה כאילו אחרי כימותרפיה הכל הפך להיות סחרור מהיר שלא הצלחתי למשוך את עצמי ממנו.

הארי העביר את אצבעותיו לקו הלסת שלי, עדין ומנחם. פתחתי את פי כדי לדבר, לומר לו שאני בסדר, שהוא לא צריך לדאוג לי, רק כדי לגלות שאיבדתי את הקול שלי איפשהו. הוא השאיר את מבטו עליי, עיניים ירוקות סבלניות מחכות לי שאמשיך.

"א-אני לא יכול." ואז הייתי חסר מילים, חסר כל חוץ מתפקוד בסיסי. שאיפה. נשיפה. תמשיך לעמוד ישר.

הארי ראה את שארית הנורמלית האחרונה שהצלחתי לשמור מתפוררת בקצוות, פורס את זרועותיו בשבילי. "בוא, אהוב. אני אתפוס אותך."

נזרקתי עליו, צונח על החזה שלו ונותן לו להחזיק אותי. "אני יודע." לחשתי, קולי נשבר באמצע המילה. ולפתע התחלתי לבכות, אוחז בחולצה שלו ומצמיד את פניי לכתפיו. הוצאתי כל תסכול שניסיתי לשמור, כל גופי רועד כשנתתי לעצמי ליפול.

המוח שלי הושבת, ייאוש ותשישות גורמים לי לרעוד בתוך זרועותיו של הארי, בקושי מודע למשהו יותר מהעובדה שלא יכולתי לשחרר ונראה שלא יכולתי להפסיק לבכות. הכל היה פשוט חסר תקווה, מאבק שלעולם לא אוכל לנצח בו.