תתפוס אותי אני נופל - לארי פאנפיק מתורגם

פרק 3

שביעי בפברואר – היום ה-22

הכיסא עם הבד הכחול והנוקשה עם הנייר דבק שמודבק בחלק העליון התחיל להרגיש מוכר, לאט נהפך להיות לא הכיסא ליד המיטה של הארי, אלא הכיסא שלי. הארי ישב בתנוחה האופיינית לו, מחשב נייד על ברכיו, שמיכה עוטפת אותו.

הוא נתן לי ברכת שלום ידידותית כשנכנסתי, שלום כזה, שגם אם לא היה צוהל, היה בו מעט חיים.

"איזה שהם תוכניות להיום ?" שאלתי, מניח את התיק שלי בחיקי וזז כך שפניי היו מולו.

הוא משך בכתפיו, "שום דבר מיוחד."

"אנחנו יכולים לצאת שוב." הצעתי, תוהה אם הוא חיכה לפגישה שלנו כמו שאני חיכיתי. השבוע נדמה לנסחב ומצאתי את עצמי סופר את הימים עד שאוכל לראות אותו שוב. לא התכוונתי לכך שזה יקרה, אבל הוא מתחיל לזחול את דרכו למודעות שלי באיטיות. רציתי להכיר אותו, להכיר את החיצוניות והפנימיות שלו ורציתי לתקן אותו, יותר ממה שרציתי כל דבר בעולם אי פעם.

הוא משך בכתפיו, מחליק את המחשב נייד מירכיו וזוחל עמוק יותר בשמיכות עד ששכב על צידו, עיניים ירוקות רחבות מכוונות אלי. הוא כרבל את ידיו לתוך השמיכה הכחולה הגדולה, מעלה אותה על פניו כמו ברדס. "אני לא רוצה ללכת לשום מקום היום." הוא נראה כל כך פגיע כולו מכורבל שם, אפו בקושי מציץ מחוץ לשכבות, כך שלא יכולתי להביא את עצמי ללחוץ עליו לעשות משהו. חוץ מזה, יכולתי להזדהות עם הרצונות שלו בכך שלי בעצמי לא היה את היום הכי טוב שלי. אחת מהמטופלים שלי, ילדה צעירה עם סרטן שרירים, התחילה להרגיש גרוע יותר, ולא הייתי בטוח אם היא תוכל לעבור את החודש. בנוסף לכך, אני בעצמי לא הייתי מצטיין בריאותי, הגרון שלי היה נפוח כאילו עומדת להיות לי שפעת, המפרקים שלי היו קצת כואבים. פתאום להתחבא מתחת לשמיכה לא נראה כמו רעיון כזה גרוע.

"הכנת פעם אוהל משמיכות ?" שאלתי באיטיות, תוקע את הידיים שלי בכיסי הקפוצ'ון, מתענג על התחושה של הבד החמים.

הוא הנהן, הבהוב של נוסטלגיה בעיניו. "צ'ר ואני נהגנו לבנות כאלה בסלון שלי כשהיינו קטנים."

"אתה רוצה להכין אחד עכשיו ?"

הוא נראה כשוקל את ההצעה לרגע אחד לפני שהנהן, מחליק מהשמיכות ונעמד מולי, מסתכל כלפי מטה אל פניו שמופנות כלפי מעלה עם רמז לחיוך. "בסדר."

נעמדתי, מוריד את התיק שלי מכתפיי ומעבירו לכיסא, שולח את ידי לשמיכה. "אני חושב שאם נתקע אותה לרגליים של המיטה נוכל ליצור סוג של אוהל, נכון ?"

הוא הנהן באישור, "תעשה את זה, אני אביא כריות."

משכתי את השמיכה הכחולה העבה בחזרה ומעל התחתית של המיטה, מבחין איך לכל החדר יש ריח קצת שונה משל שאר בית החולים. לא יכולתי בדיוק לאתר את הריח, הוא היה סוג של הילה מוחשית של חום והארי.