תתפוס אותי אני נופל - לארי פאנפיק מתורגם

פרק 11

עשרים וחמש בפברואר – יום 40

כששמעתי את הצלצול החלש של הפלאפון שלי, לא חשבתי על זה יותר מדי. הייתי במקלחת אותו זמן, ולמרות שהמחויבות למטופלים שלי הייתה חשובה, הם יכולים לחכות את החמש דקות שייקחו לי לרחוץ את הגוף שלי וליבש את עצמי.

כששמעתי את הטלפון של הדירה מצלצל בערך דקה אחר כך, לא חשבתי על זה פעמיים. רק כשדשדשתי מחוץ למקלחת עם מכנסי הטרנינג שלי וראיתי את ליאם נשען על השיש, טלפון בידו, נראה קצת כמו כלבלב שבעטו בו, נזכרתי שחיכיתי לשיחה ספציפית מאוד היום.

הוא הביט למעלה כשנכנסתי, עיני איילה חומות ורחבות, ומנחמות בדרך שהפכה את כל העניין להרבה יותר כואב. אנשים לא הסתכלו עליך ככה כשהיו להם חדשות טובות. הם לא.

"למה לא אמרת לי שיש לך שוב תסמינים?" הוא אמר, קולו רך ועדין, כאילו הוא חשב שאני עומד להתנפץ.

נמנעתי מעיניו, מעביר יד דרך השיער הרטוב שלי. "קיוויתי שזה שום דבר." עצרתי, מעריך את הבעת הפנים שלו. "זה לא שום דבר, נכון?"

הוא נענע את ראשו, שפתיים צמודות זו לזו. "לא. זה לא שום דבר."

שאפתי עמוקות, מרגיש את האוויר נדחס בריאותיי לפני שנשפתי לאט, הגוף שלי מתרוקן יחד עם הנשימה. "לעזאזל."

"זה הולך להיות בסדר." הוא אמר, נראה כאילו אין דבר שהוא רצה יותר מלאסוף אותי בזרועותיו לחיבוק ולעולם לא לעזוב אותי. "אתה הולך לעבור את זה."

"אני לא יודע אם אני יכול." השבתי בכנות, מרגיש לבן וחיוור כמו המטבח שעמדנו בו, רגליים לחות על אריחים מלוכלכים וריקנות גודלת בליבי. "פשוט תגיד לי כמה זה גרוע."

"יש לך התפשטות של תאים סרטניים. והיו גם דברים אחרים, אני לא יודע.." הוא אמר, צועד בהססניות קדימה, מושיט לי יד כאילו הוא היה צריך שאני אקח אותה כמו שאני הייתי צריך. לעולם לא ראיתי אותו כזה שברירי, ליאם החזק ובטוח שלי עם סדקים דקיקים שמסמנים את עורו.

"זה דיי גרוע." עניתי, משחק עם אצבעותיי, חוסר תקווה מוחלט נבנה בתוכי. "זה ממש ממש גרוע, לעזאזל."

הוא הנהן באישור. "אבל אתה לא חייב לעשות את זה לבד, אתה יודע." יכולתי לראות כמה זה פגע בו, שמעתי את העדינות בקול שלו, כמה הוא רוצה לתקן את זה עם חיבוק ושוקו חם.

הנהנתי, זז כך שיכולתי להחזיק חזק באצבעותיו, ידיים חזקות וחמימות ומוכרות. "אני יודע."

הוא חייך חצי חיוך עצוב. "אני אוהב אותך, לו."

הנהנתי, ראייתי מטשטשת כשהתמוטטתי לתוך החזה שלו, ראש קבור בתוך צווארו. הייתי כל כך קטן בזרועותיו, ידיו צמודות לכתפיי, מכניסות אותי לתוך עצם החזה שלו, ראשו תקוע בתוך כתפי כאילו הוא מנסה להגן עליי מהעולם שבחוץ. לחבק את ליאם היה כמו לחבק דוב פרוותי גדול, דוב פרוותי שחיבק אותך חזק מספיק כך שהרגשת שאין דבר שיכול להגיע אליך והריח כמו דאודורנט ואפטר-שייב.