תתפוס אותי אני נופל - לארי פאנפיק מתורגם

פרק 12

המלצה שלי: קחו טישו קטנטן לסוף הפרק :)

אחרי הסרט לקחתי את הארי לאכול פנקייקים. השעה הייתה שתיים-עשרה וחצי, אבל המזנון היה הומה באופן נעים,כולואור כתום חמים, שולחנות פלסטיק משופשפים, ותאים יפים. היו כמה סטלנים שטרפו בשר בקדמת המזנון, וקבוצה שקטה יותר של נערים קרוב יותר אלינו שנראה שחזרו מסוג כלשהו של הופעה אם אפשר לשפוט לפי כמות האיפור שעל פרצופיהם, אבל חוץ מזה היו במקום בעיקר זוגות שרצו ארוחת בוקר מאוחרת, קטגוריה שנראה לי שאנחנו מתאימים לה.

"פנקייקים?" הארי שאל כשנכנסנו מעבר לדלת, עוקבים אחר המלצרית השמנמנה לתוך תא קטן מאחורה.

"לידיעתך פנקייקים נחשבים למאוד אמריקאים." עניתי, מחליק לתוך המושבים החלקלקים מפלסטיק ממולו, המנורה התלויה נמוך זורקת על פניו זוהר אינטימי. הורדתי את המעיל שלי, העור שלי מרגיש סוגים שונים של חמימות.

הוא חייך, מוריד את הז'קט שלו כך שהוא נשאר לבוש רק בחולצה בצבע כחול כהה, כמה מספרים מודפסים על הכותנה. החלטתי שממש אהבתי את צורת הכתפיים של הארי, איך שהן עיצבו את רוב הדברים שהוא לבש. האמת היא שפשוט אהבתי את הארי.

"מה תרצו לשתות?" המלצרית שאלה, חיוכה גדול וכנה.

החזרתי את החיוך. "קפה בבקשה."

"נטול קפאין או רגיל?" היא שאלה, משרבטת בפנקס הקטן שלה.

"רגיל." פניתי להארי. "אני לא רוצה להירדם עליך."

"כאילו לא עשית את זה כבר." הוא השיב בקלות, ופתאום כל מה שיכולתי לחשוב עליו הוא איך זה יהיה להירדם לצידו כל לילה. לשמור אותו.

"ואתה?" היא שאלה את הארי, מסתכלת על שנינו בשעשוע שלא הצליחה להסתיר.

"שוקו חם." הוא ענה, נראה לגמרי מרוצה מההזמנה שלו. אהבתי איך שהדברים הכי קטנים עשו אותו שמח, איך הוא נותן לרגשות שלו למשוך אותו כמו ספינה בים הפתוח.

היא חזרה למטבח בהנהון ודף קטן בידה. "יגיע אליכם תוך דקה או שתיים."

להארי היה חיוך ענקי על הפנים כשפניתי להביט בו. תהיתי אם אני אי פעם הולך להתרגל לדברים האלה, לדרך שבה העיניים שלו נדלקות וגומות חן מופיעות על לחייו. הדרך שבה הוא חייך לפעמים גרמה לי לתהות אם אולי הארי היה יכול לראות עולם שונה משלנו, עולם שבו הצבעים בהירים יותר ודברים מתוקים היו קצת יותר מתוקים.

"על מה אתה כל כך שמח?" שאלתי, נלחם בחיוך משלי.

העיניים שלו רפרפו למטה לשולחן ואז הביט בחזרה למעלה דרך ריסיו, כאילו הוא הובך ששמתי לב. "אני פשוט ממש אוהב פנקייקים."

"לא יכול להאשים אותך." הסכמתי, מסוחרר מהשעה המאוחרת ומהנצנוץ שבעיניו. עדיין לא שתיתי כלום אבל הרגשתי קופצני, נועז ופזיז ואולי אם אני אנשק אותו הוא ינשק אותי בחזרה.