השלישי במאי – יום 105
התעוררתי ליבבות חלושות שנטפו מהשפתיים של הארי, הגוף שלו מכורבל לתוך עצמו, אגרופים אוחזים בסדינים, מצח צמוד למזרן. העיניים שלו היו עצומות כל כך חזק שזה בטח כאב, שכבה דקה של זיעה מבריקה על מצחו.
השעון שעל השידה שליד המיטה שלו הראה 4:06, חדר בית החולים חשוך אבל היה אור מכיוון הדלת. ניסיתי לחסום את האור עם גופי, להגן עליו ככל יכולתי מהעולם שבחוץ.
"כאב ראש, אהוב?" מלמלתי, זז כדי לקחת את ידיו, זוכר את הדרך שבה הוא אחז באצבעותיי בפעם האחרונה, משתמש בהן כחבל הצלה.
הוא קפא מהמגע, ומתכווץ רחוק מהעור שלי. "אל תיגע בי, אל תיגע בי." זה היה רך, תזזיתי כאילו הוא נלחם להוציא את המילים מתוכו הכי מהר שהוא יכול.
"הארי זה רק אני." הרגעתי אותו, מושיט יד לכפתור האדום, מנסה לנחם אותו ככל יכולתי. "זה לואי."
הוא רק סגר את עיניו הדוק יותר. "אני לא-לא-" נשימה שנשמעה כמעט כמו יפחה. ואז: "אל תיגע בי."
הנהנתי, נושך את שפתי התחתונה כל כך חזק שהייתי בטוח שהיא תקרע ותשפוך את כל הדם שבגוף שלי על הסנטר בזמן שירדתי באיטיות מהמיטה, נזהר לא להזיז אותו. כאב לו וזאת לא הייתה אשמתו שהוא לא ידע מי אני. זאת לא הייתה אשמתו שהוא הרחיק אותי. זאת לא הייתה אשמתו שהוא לא היה צריך אותי.
התרחקתי באיטיות עד הארון, הגב שלי פוגע בדלת בנקישה שגרמה לו להתכווץ. אני רק פוגע בו, אני פוגע בו ואני לעולם לא אוכל להפסיק לפגוע בו. צמרמורות עלו וירדו לאורך הידיים שלי, רעד רוקד על עורי בזמן ששקעתי על הרצפה. הייתי צריך לעזור לו, הייתי צריך לתקן אותו ולעשות הכל בסדר בשבילו כי לא יכולתי להיות בסדר עד שהוא היה.
אפילו לא יכולתי להחזיק אותו בזמן שהוא נלחם נגד עצמו. אפילו לא יכולתי לגרום לו לדעת שהוא לא לבד.
קאיה נכנסה לחדר במהירות עם לא יותר ממבט רך לעברי, מכורבל עם ברכיי שמורמות לחזי, אצבעות מושכות את לחיי, דמעות של תסכול מאיימות לצוף. כל כך רציתי לעזוב, להשאיר את תקווה כאן ולרוץ עד שהחמצן המוגבל שלי לא יספיק בשביל לתמוך בי, עד שהריאות שלי יתמלאו במים ואני אשקע ואשקע ואשקע. כשישבתי שם, כבר התחלתי לשקוע.
אבל נשארתי איפה שהייתי, כדור רועד על הרצפה כי בסופו של דבר לא יכולתי לעזוב אותו בגלל מיליון סיבות כואבות. כי הבטחתי שאני תמיד אהיה שם, אפילו כשהוא ישכח למה הוא רצה שאשאר.
כי, כמו שג'ון גרין אמר, אהבה היא לשמור את ההבטחה בכל זאת.
אז התכוונתי לשמור אותה, אפילו שהוא בטח לא אדע ששמרתי אותה. לשמור אותה אפילו שכאב להסתכל עליו. לשמור אותה למרות שהיא קרעה אותי לחלקים.
YOU ARE READING
תתפוס אותי אני נופל - לארי פאנפיק מתורגם
Fanfictionאני לא יודע אם אתה יכול לבחור במי אתה מתאהב, מי לוקח בסוף חתיכה קטנה מליבך כשהוא עוזב. אם מישהו היה שואל אותי אני לא חושב שהייתי בוחר בהארי סטיילס, ואני לא יודע אם הוא היה בוחר בי. אבל כשאני עומד כאן, מסתכל בחזרה על הדברים דרך עדשה של הבנה ברורה כשמ...
