תתפוס אותי אני נופל - לארי פאנפיק מתורגם

פרק 17

השישי במרץ – יום 48

לא דיברתי עם הארי חוץ מכמה הודעות טקסט קצרות עד יום שלישי, הפגישות של יום שני השאירו אותי יותר מדי תשוש כדי לעשות משהו חוץ מלאכול ארוחת ערב ולנחות על המיטה. יכולתי להרגיש את הטיפול והחולי מתחילים לגבות מחיר, אבל לעזאזל אם אני לא הולך להמשיך לעבוד. הייתה לי מחויבות למטופלים שלי ולעצמי, ולא תכננתי לפרוש עד שאני לא אוכל לעמוד ישר על הרגליים.

כשהגעתי לבסוף לחדר בית החולים של הארי, מצאתי אותו ריק באופן מסתורי. הוא לא נעלם לזמן רב, השמיכות שלו כולן מקומטות, הלפטופ שלו מונח על הסדינים זרועי הכוכבים, אבל הארי לא נראה בשום מקום.

"האז?" קראתי, לוקח צעד הססני לפנים החדר, ומציץ מעבר למיטה, מנסה לא להיות מודאג. הוא בטח רק יצא כדי לנשום קצת אוויר או לאכול משהו. שמתי את התיק שלי על הכיסא, מקווה שהייתי יכול לדחות את הפאניקה שעולה בחזה שלי. הוא לעולם לא עזב את החדר שלו, לעולם לא.

"הארי, אהוב, אתה כאן?"

מה אם משהו רע קרה? מה אם היה לו התקף, מה אם הוא נפל, דימם איפשהו בזמן שהוא חיכה שמישהו ימצא אותו? נלחמתי ברעד שבידיי בזמן שרציתי לסמס לו, לשלוח לו הודעה מהירה של איפה אתה? בתקווה שהוא בסדר מספיק בשביל לענות.

"הארי בבקשה." אמרתי באיטיות, נותן לפלאפון שלי לנוח ברפיון בידיים שלי, בוהה בתקרה בתקווה מעורפלת שאולי אם אני אבקש מספיק חזק הוא יופיע, מושלם ולא פגוע. "האזה?" נשמעתי בודד אפילו לאוזניי.

שקעתי על הרצפה, עצמות כואבות חורקות כשפגעתי ברצפה, מוח שעבד קשה מדי נשאר ללא אפשרויות. הייתי כל כך עייף, וכל כך מוכנע בצורה שלא תאמן. "אני מקווה שאתה בסדר."

היה רגע ארוך של שקט, ובו כל אפשרות נוראית עברה בראשי לפחות ארבעה פעמים, לפני ששמעתי קול רך שנסחף אליי. "אני בסדר."

הראש שלי קפץ למעלה, עיניים מוצאות את הסדק מתחת לדלת השירותים שהיה בו צל מכורבל בחושך. "הארי?"

"אל תכנס." הוא אמר בקול מונוטוני, נמוך ומחוספס, כאילו משהו נשבר בתוכו.

זחלתי לדלת השירותים, מציץ מתחת ומנסה לתפוס מבט חטוף על מה שבצללים. "למה האור לא דלוק?"

הוא משך באפו, לוקח נשימה רועדת. "אני לא רוצה לראות."

נשענתי על העץ, לא רוצה דבר חוץ מלהיכנס לשם ולחבק אותו, לתקן מה שהפך לנורא שגוי. "אתה יכול לתת לי להיכנס?"

"לא." הוא אמר במהירות, ואז, ברכות. "בבקשה, לא."

"בסדר." התכרבלתי לתוך עצמי, מרים את ברכיי לסנטרי ועוטף את זרועותיי מסביבם. בזמנים כמו עכשיו נזכרתי כמה שביר הוא היה, בדרך שבה הגוף שלו זז עם קליקים בעצמות. הוא היה כל כך מדהים, כל כך קל להשחתה, ולא יכולתי להגן עליו מהכל, במיוחד כשהוא היה זה שקרע את עצמו. "אתה רוצה לספר לי מה קרה?"