תתפוס אותי אני נופל - לארי פאנפיק מתורגם

פרק 6

  אשמח להצבעות J (או איך שלא קוראים לזה)

 עשרים ואחד בפברואר – יום 36

ישר כשנכנסתי ידעתי שזה היה יום טוב. אחר הצהריים היה יחסית שטוף שמש, בשביל לונדון לפחות, עם קרניים קטנטנות מחליקות דרך כיסוי של עננים. מה שהתחיל כיום נעים הפך לשקיעה סגולה, שקיעה ממש אחרונה שהציצה מבעד לווילונות של הארי. הוא שכב על המיטה כשראשו בתחתית המיטה, ראשו מונח על ידיו, הדקות האחרונות של מה שנראה כמו פרק של "סקינס" מוצג בטלוויזיה המושתקת.

הוא חייך חיוך שנוטה לצד כשראה אותי, מתגלגל כך שהבטן שלו כלפי מעלה.

"סקינס?" שאלתי, שם לב שהכיסא הכחול שלי חזר, ודוחף אותו כך שאוכל לראות את הטלוויזיה. אני, ליאם ודניאל חרשנו על העונה הראשונה והשנייה כשתפסנו שפעת ישר אחרי שעברנו לגור ביחד, ורוב הזיכרונות שלי מהתוכנית הזאת היו מעוננים בהזיות ובחולי.

"ערוץ ארבע עושים מרטון של העונה הראשונה כל היום. אני נהנה, למרות שאני לא חושב שהאחיות נהנות מהכמויות של הקללות שיוצאות מהחדר שלי."

"טוב, זה לגמרי מחייה את המקום." השבתי, שם את התיק שלי בחיקי וצופה בטוני וסיד במסך. "אז מה שלומך היום?"

"מרחף." אמר, לוקח עונג עצום מהסודיות שבתשובה שלו.

"הו באמת?" שאלתי בחיוך, ההתלהבות החדשה נעלמת ממני. אני זוכר את הפעם הראשונה שפגשתי אותו, כשהוא אפילו לא פגש את מבטי. היה מדהים לראות אותו עכשיו, הבזקים של הנער שהיה יכול להיות נגלים בכל פעם שהוא מביט בי. עדיין לא יכולתי להאמין שהוא נפתח בצורה כזאת, זה היה באמת מדהים, וגרם לבטן שלי להתהפך בסוג סודי של אושר. כמובן, הוא עדיין היה חולה, אבל החולי נתלה בצדי גופו במקום להיספג בו.

הוא קרץ אליי בעליצות. "אבל יכול להיות שזה רק ההרואין."

התפרצתי בצחוק לפני שיכולתי לעצור את עצמי, הדרך שבה הוא שוכב עקום על המיטה והחוסר הגיון המוחלט שבתשובה שלו גורמים לכך שיהיה בלתי אפשרי להישאר עם פנים ישרות. "מותק, אם היית על הרואין אני לא חושב שהיית יכול להיות כזה יפה."

הוא השתנק, מרפרף את ריסיו אליי. "אתה רומז שאני יפה?"

"בשביל נזיר חיוור ומתולתל אתה לא כל כך נורא." השבתי, תוהה מה דרבן את המצב רוח הטוב הזה.

"מישהו נראה שמח." האחות מלפני שבועיים עמדה בפתח הדלת, הבעת פנים חברותית על פניה.

"שמח עד כמה שמוות איטי וכואב יכול להיות." הוא חייך אליי בזמן שענה, כאילו העקיצה לא הייתה בשבילה בכלל.

היא חייכה בהססנות, מסתכלת עליי כדי להעריך אם הוא צחק או לא. "הרמנו את הרמה של משככי הכאבים שלו אז הוא יהיה קצת לא שפוי עד שהגוף שלו יתרגל אליהם. גם הרגליים שלו לא יהיו ממש יציבות, אפילו יותר מבדרך כלל."