עשרים ואחד באפריל – יום 93
הדבר הראשון ששמעתי כשהגעתי לחדר של הארי היו קולות, רמים קצת יותר מתחום הנימוס. עצרתי כדי להקשיב ליד הדלת, לא רוצה להיכנס, מפחד ממה שאמצא בפנים. לא זיהיתי את הדוברת, נימה נשית מפוחדת שנטפה מהמסדרון. שמתי את אוזני הכי קרוב שיכולתי למסגרת הדלת, מנסה לתפוס קטעים מהשיחה.
"זה שום דבר. אני בסדר, אני באמת בסדר!" יכולתי לשמוע את הייאוש בקולו של הארי, קצת מחוספס כאילו הוא נקרע לחלקים. האיברים הפנימיים שלי התפתלו, שונא כמה שבור הוא נשמע, שונא שלא יכולתי לעשות את זה טוב יותר.
"אבל מה אם לא היית בסדר?" הייתה עצירה ואז משהו שלא יכולתי לקלוט.
"פשוט לא רציתי שתבואי כל הדרך ללונדון בשביל כלום." הוא ענה, וכמעט יכולתי לראות את ההבעה שעל פניו, את הדרך שבה הוא התקפל קצת.
"טוב אז אולי אתה לא צריך להיות בלונדון! אולי אתה צריך לבוא הביתה לאיפה שאתה שייך!" קול הדוברת עלה בחזרה לווליום כך שיכולתי להבין, הזהות שלה לפתע נעשית ברורה. אמא של הארי אף פעם לא הייתה נושא שדיברנו עליו הרבה, נוכחות מסתורית שריחפה בקצה המודעות שלנו אבל לעולם לא הועלתה. תמיד היה לי הרושם שהארי אהב ודאג לה, אבל לא ראיתי אותה בחודשים שהכרתי אותו.
"אני לא רוצה לבוא הביתה. את לא יכולה להכריח אותי. רובין עובד בביטוח. הם משלמים על זה ואני לא רוצה ללכת." הייתה שם תזזיתיות, משפטים מהירים שהתקפלו בדרך והתחברו מחדש כמו חתיכות פאזל שהתאימו אבל לא בנו ביחד את התמונה המתאימה.
ואז היו מילים רכות יותר, מעומעמות וקצת מתחננות.
"לא, אמא." זה היה רם מספיק בשבילי לקלוט. "הבית הזה מזכיר לי מוות."
זה היה דבר מצחיק להגיד כשהמקום שהוא השווה אותו אליו היה בית החולים.
"אני כבר לא יודעת מה לעשות איתך יותר, הארי." יותר בעדינות, כמו הודאה באשמה. "אני לא יודעת."
"זה בסדר." רשרוש קצר של השמיכות כאילו הוא הושיט את ידיו אליה, או אולי היא התיישבה. הלוואי שיכולתי להציץ פנימה ולראות, להחזיק את ידו בזמן שהוא עשה זאת, אבל האמת היא שהארי תמיד היה יותר חזק משנינו ונתתי לו קרדיט על זה. הוא יהיה בסדר.
"אני יודעת. אני רק יודעת שיום אחד אתה כבר לא תהיה פה ואני רק ארצה שהיה לך עוד קצת זמן."
"תמיד יהיה לך אותי, אמא." הוא השיב, והרגשתי תחושה פתאומית של אובדן שלא יכולתי ממש לאתר במילים. חשבתי על אמא שלי, על הדרך שבה היא הסתכלה עליי כאילו הייתי משהו שביר כשהיא חשבה שלא יכולתי לראות. איך לאבד אותי היה חלק מלאבד אותה.
לאבד ילד לעולם לא יהיה משהו יפה או נוגע ללב. זה אכזרי בדרך שהעולם אף פעם לא צריך להיות.
YOU ARE READING
תתפוס אותי אני נופל - לארי פאנפיק מתורגם
Fanfictionאני לא יודע אם אתה יכול לבחור במי אתה מתאהב, מי לוקח בסוף חתיכה קטנה מליבך כשהוא עוזב. אם מישהו היה שואל אותי אני לא חושב שהייתי בוחר בהארי סטיילס, ואני לא יודע אם הוא היה בוחר בי. אבל כשאני עומד כאן, מסתכל בחזרה על הדברים דרך עדשה של הבנה ברורה כשמ...
