תתפוס אותי אני נופל - לארי פאנפיק מתורגם

פרק 26 - פרק אחרון

השבעה עשר במאי – יום 119

חדר ההמתנה היה קר.

הידיים שלי היו קרות.

הייתי קר.

קר, תמיד היה קר.

חזרתי על זה באיטיות בראש שלי עד שהמילה איבדה כל משמעות. עשיתי את זה כל הבוקר, חוזר על מילים עד ששכחתי מה הם אמרו ועד שהאותיות התבלגנו.

סליחה, בבקשה, בסדר, עייף, חולה, כולן מצומצמות להברות.

המילה היחידה שלא איבדה כל משמעות לא משנה כמה פעמים היא עברה במוח שלי הייתה הארי.

יכולתי לראות את השעון מאיפה שישבתי, המחוג השני מתקתק ומתקרב יותר ויותר לסימן שש השעות. שש שעות, שישה חודשים, נצח שתמיד אהיה תקוע בו.

הצלחתי לזהות את המשפחה של הארי בקצה השני של חדר ההמתנה, אחותו נראית כאילו היא רוצה לצאת מהעור שלה בדיוק כמוני, אבא שלו קשוח, אמא שלו בקושי זזה בזמן שהיא הגניבה מבטים לשעון. ידעתי אז שאני לא באמת יכול לשנוא אותה. היא אולי הייתה אנוכית, אבל כאן, כשראיתי אותה נוגעת בעור המת מסביב לציפורניים שלה ידעתי שהיא רצתה רק את הכי טוב בשבילו. היא פשוט לעולם לא ידעה את הדרך הנכונה לאהוב אותו.

שמתי את ידיי עמוק בשרוולי הקפוצ'ון שלבשתי, מכופף את הראש שלי לצווארון כדי שאוכל לנשום את הריח של הארי. גנבתי אותו אחרי שהוא הלך, אותו קפוצ'ון שלבשתי באותו יום שאפינו ביחד, הריח שלנו עדיין נשאר בבד הנעים. אם אסגור את עיניי, יכולתי להעמיד פנים שהוא עדיין איתי.

רציתי שהוא יחיה. כל כך רציתי שיחיה, לנשק את התחבושות ולאחר מכן את הצלקות ולהבטיח לו שהוא עדיין חתיך. רציתי שהוא יזכיר לי שאני בסדר ושאני יותר חזק ממה שאני חושב.

רציתי לקחת את הסבל שלו ושלא יכאב לו יותר, שהגידולים שלו יתכווצו ושישאירו אותו בריא, כדי שאנחנו נוכל לחיות את החיים שהיינו יכולים ולגור בבית לבן מתחת לשמש. ביחד.

תמיד הייתי קצת ציני כשזה הגיע לאהבה, אבל חלק ממני חשב שאם היא כן אמתית אז היא לא ניתנת לשבירה, שאם שני אנשים באמת אוהבים שום דבר לא יכול להפריד ביניהם. כשישבתי כאן, שולח תפילות לחלל הריק חשבתי שאולי הלב הציני שלי בעצם תמיד צדק.

אנחנו לא נקבל נצח. לא באמת נוכל לקחת את הכאב אחד של השני. אפילו אם הוא יעבור את היום יש גבול לזמן שאני אוכל להציל אותו. האהבה שלנו הייתה בקושי נחמה חלשה בעולם שתמיד היה כל כך קר.

לא יכולתי לקבל כל מה שרציתי בשבילו ובשבילנו, אבל כנראה שהזכות של לאהוב אותו במשך שישה חודשים הייתה יותר ממה שלאנשים מסוימים אי פעם יהיה. חשבתי על עיניו, על הדרך שבה הוא לפת את אצבעותיי כשהייתי הדבר היחיד שהוא זכר להחזיק בו, וידעתי שאולי בכל מקום שבו הוא ילך אליו הוא יתגעגע אליי בדיוק כמו שאני אתגעגע אליו.