השני למרץ – יום 45
בכללי, הרגשתי חרא. לגמרי זכרתי שכימו יותר גרועה מהסרטן עצמו, אבל זה עבר את הצפיות הכי גרועות שלי. התכרבלתי על הספה כל אחר הצהריים עם קערה חצי גמורה של מחית תפוחים, לסירוגין זורק תלונות על ליאם באנקות ומקיא.
"ליאם." יללתי, זורק אחת מהכריות בחזרה לכיוון הכללי של פינת האוכל. "ליאם תתקן את זההה."
שמעתי אנחה, ואז את כפות הרגליים של ליאם צועדות ברכות אליי, מחזירים את הכרית בחזרה לזרועות המחכות שלי. "לו ברצינות, אני לא יכול להכין ארוחת ערב אם אתה הולך להיות פתטי. אני לא יכול לעשות את זה יותר טוב בשבילך."
הסתכלתי למעלה אליו, הנטייה המודאגת של הפה שלו, עיגולים שחורים מתחת לעיניו. הוא הושיט ידיים לכתפיים שלי, מעסה אותם באצבעות זהירות. לפעמים שכחתי שאני לא היחיד שמושפע מהמחלה שלי. זה היה ליאם שעזר לכבס את הסדינים מוכתמי הזיעה שלי, שהביא לי אוכל שלא הייתי יכול להשאיר בבטן, שהסיע אותי בחזרה מהכימותרפיה כשלא יכולתי. זה היה ליאם שיהיה חייב ללכת להלוויה שלי ולקרוא איזה נאום על כמה חזק לחמתי וכמה חזק הייתי. הרבה פעמים הייתי די בטוח שהוא יותר חזק ממני.
"אני יודע." חייכתי אליו, מנסה ככל יכולתי להראות עליז, למרות שנדמה לי שמלט ממלא את עורקיי. "זה בסדר. סליחה שהפרעתי לך, זה היה מגעיל מצדי."
הוא חייך בחזרה, מעביר יד עדינה דרך השיער שלי. "לא כזה אכפת לי. אם לא היית בלתי נסבל ומעצבן, אז הייתי באמת מודאג."
"אל תחשוב שאי פעם אפסיק להיות כזה." עניתי, נשען בחזרה על האצבעות שלו.
"מעולה." הוא טפח על הראש שלי פעמיים, חוזר בחזרה למטבח. "אתה תהיה ער לארוחת ערב?"
"אני הולך לנסות." קראתי אחריו, הדחף להתפרץ בזעם עדיין לא לגמרי עבר. זה לא כאילו הייתי כועס על משהו ספציפי, יותר כמו תסכול כללי על היכולת שלי להיות אדם מתפקד. הייתי צריך לקחת כמה ימי חופש מהעבודה כדי לטפל בכל עניין הגסיסה שלי, וזה קצת עשה אותי בדיכאון. אהבתי את העבודה שלי והמטופלים שלי, וביטול פגישות מכל סיבה תמיד הפריע לי.
הרמתי את הפלאפון שלי, מסמס לאדם היחיד שלעולם לא נכשל בלגרום לי להרגיש יותר טוב. בנוסף הייתי די בטוח שהוא יצא מהכימו ורציתי לבדוק אם הוא בסדר, למרות שלא היה לי ממש מה לעשות גם אם לא.
לואי 6:35
· מוכן כבר לרוץ מרתון ?
הוא השיב דקה אחר כך, מעלה חיוך מסויג על שפתיי למרות התחושה הכבדה של האברים שלי ובטעם המוזר בפה שלי.
הארי 6:36
· הערת אותי. אני מרגיש נורא. אני הולך להרוג אותך.
YOU ARE READING
תתפוס אותי אני נופל - לארי פאנפיק מתורגם
Fanfictionאני לא יודע אם אתה יכול לבחור במי אתה מתאהב, מי לוקח בסוף חתיכה קטנה מליבך כשהוא עוזב. אם מישהו היה שואל אותי אני לא חושב שהייתי בוחר בהארי סטיילס, ואני לא יודע אם הוא היה בוחר בי. אבל כשאני עומד כאן, מסתכל בחזרה על הדברים דרך עדשה של הבנה ברורה כשמ...
