אזהרה הוגנת: כל הפרקים הבאים הולכים להיות עצובים. יש בנות שאמרו שהפרק הקודם היה יותר מדי עצוב, ואני מסכימה, אבל הסיפור הזה מבוסס על אשמת הכוכבים וככה זה אמור להיות :) תהנו מהפרק בכל אופן !
השישה עשר באפריל – יום 89
המצב שלי השתפר לאט. בנקודה הזאת, השתפרות הייתה מושג די יחסי, אבל יכולתי ללכת שוב, יכולתי לנשום, יכולתי להרגיש משהו חוץ מכאב. יצאתי מטיפול נמרץ בשבת, אבל זה היה סוף שבוע של התעוררות מפעם לפעם כדי למצוא את האהובים שלי ליד המיטה לפני שממש השתחררתי.
זה היה כמו השיר הזה שאומר שאהבה היא לראות מישהו גוסס. חשבתי שאולי זה נכון, אולי אפילו יותר נכון ממה שהשיר התכוון. ראיתי את אמא שלי גוססת בדיוק כמו שהיא ראתה אותי גוסס. לאהוב מישהו זה להיות איתם תמיד, גם אם נשארו להם שלושה חודשים לחיות או שלוש מאות, לראות אותם גוססים ולגסוס איתם, לתת להם רשות לפגוע בך כשהם עוזבים.
בדרך מוזר, אהבה היא לפתוח את עצמך לכאב. לתת למישהו את הלב היקר שלך ולבטוח בהם לא לפגוע בך, לערסל את הלב הפועם שלהם בדיוק כמו שהם יערסלו את שלך. זה לקבל את העובדה שכשהם יעזבו, הם ישכחו להחזיר את ליבך בחזרה.
לפחות עם הארי, אני אוכל לשמור את ליבו, אפילו אחרי שהוא יעלם עם שלי.
השבעה עשר באפריל – יום 90
אני והארי הצלחנו לתזמן את לוחות הזמנים של הכימותרפיה שלנו, וכך העברנו את יום שלישי הגשום בצפייה באותו תוכנית טלוויזיה גרועה בשתי טלוויזיות שונות. בגלל שעדיין הרגשתי גרוע, אפילו עם מיכל החמצן החדש שהשגתי מחוויית הכמעט מוות שלי, לא יכולתי להגיע לבית החולים. הארי נשאר לא-נייד כתמיד, אז החלטנו להחזיק אחד את השני דרך קווי הטלפון.
זאת לא הייתה ארוחת ערב רומנטית, אבל היה משהו מקסים בישיבה על הספה המקומטת והישנה שלי ולהקשיב לתגובות העצלות שלו על אם הכלה צריכה לומר כן על השמלה. היה טיפה כיף בלהעריך גוף שדומה לשק תפוחי אדמה, אבל זה היה קצת מנחם לעשות את זה עם מישהו אחר.
"אז מה שלום מיכל החמצן?" הוא שאל אותי בהפסקת הפרסומות. "כבר נתת לו שם?"
חייכתי למטה על המכל הירוק בהיר שיושב על הרצפה על העגלה המתגלגלת שלו. לא חשבתי לתת לו שם, אבל נראה לי שלא יהיה נזק בלעשות זאת. "עדיין לא."
הוא צקצק בלשונו באי אישור. "אני לא יודע למה אני יוצא איתך בכלל, פרא לא יצירתי שכמוך."
"אתה זה שאמר לי פעם שהוא רוצה קעקוע של כוכב. זה בקלות ברשימת עשר הגדולים של דברים שאנשים עושים כשאין להם דמיון והם עדיין רוצים קעקוע." הקנטתי, עוטף את שמיכת הפלנל של ליאם יותר הדוק מסביבי, ומתאמץ להתגבר על גל של בחילה. זה היה כזה מעצבן, הייתי ממש גווע, אבל כל פעם שהסתכלתי על אוכל הקיבה שלי ניסתה לברוח מהגוף שלי.
YOU ARE READING
תתפוס אותי אני נופל - לארי פאנפיק מתורגם
Fanfictionאני לא יודע אם אתה יכול לבחור במי אתה מתאהב, מי לוקח בסוף חתיכה קטנה מליבך כשהוא עוזב. אם מישהו היה שואל אותי אני לא חושב שהייתי בוחר בהארי סטיילס, ואני לא יודע אם הוא היה בוחר בי. אבל כשאני עומד כאן, מסתכל בחזרה על הדברים דרך עדשה של הבנה ברורה כשמ...
