תתפוס אותי אני נופל - לארי פאנפיק מתורגם

פרק 20

שלושים ואחד במרץ – יום 73

ביליתי את השבוע האחרון בסידור העסקים שלי. זה היה תהליך ארוך, לעבור דרך הפגישות ולבשר את החדשות על המחלה שלי, אפילו עם עזרתו של הארי. אחרי שהופעתי בחדר שלו בערב יום שני עייף ומרוקן רגשית, הוא התעקש ללוות אותי, נוכחותו שקטה ותומכת כשעברתי דרך השעות.

זה נעשה יותר קל. לא הייתי בטוח אם זה היה הוא או העובדה שהמילים נתקעו קצת פחות בגרון שלי עם כל חזרה, אבל נעשיתי יותר מורגל לשילוב של הרחמים והעצבות שנפל למבטים שלהם. זה לא היה ממש גרוע בסופו של דבר, נראה שלכל המטופלים שלי יש אחיזה איתנה בכוח המחלה שאי אפשר לברוח ממנו וזה לא כאילו ייצגתי בריאות בשבועות האחרונים.

בסוף נזרקנו על המיטה באחר הצהריים של יום ראשון, בוהים במרחב הלבן של התקרה, אצבעות עטופות ביחד, מוזיקה רכה מתנגנת מהאייפוד של הארי. הפגישה האחרונה שלי נגמרה לפני לא יותר משעה, משאירה הרגשה מוזרה של ריקנות עליי, שצבועה במשהו כמו רוגע.

"זה מרגיש כל כך מוזר." אמרתי ברכות, לוחץ את ידו של הארי.

הוא נע קצת על כיסוי המיטה, מסתובב כך שראשו מופנה אליי, עיניים ירוקות מעורפלות ורכות. "כאילו אתה מחכה למות. אני יודע."

"סוג של. יותר מרגיש כמו לרחף. קצת כמו עצבות." השבתי. "כאילו כל העולם נעצר מסביבי."

הוא משך בכתפיו. "תמיד נראה לי כאילו אני הייתי זה שנעצר."

"בכל מצב, זה קצת כאילו אנחנו לכודים בבועה, נכון?" שאלתי, נצמד קצת יותר קרוב אליו.

הוא הנהן, סוגר את המרחק בינינו כך שהצדדים שלנו נצמדו, כך שכשהפנינו את הראשים שלנו השפתיים שלנו כמעט נגעו. "משהו כזה, כן. אבל זה סוג של נחמד, להיות איתך בבועה."

הרשתי לעצמי להוציא חיוך קטן, מנשק אותו באישור. "בטח." ואז, עם מבט חטוף על השעון. "אכפת לך אם אשאר פה ללילה?"

חיוך הזדחל לקצה פיו, נצנוץ שבע רצון בעיניו. חשבתי שאפשרי שהארי היה יותר מקצת שמח שיש לו אותי רק לעצמו, וזה הביא רפרופים שמחים לחזה שלי. "בכלל לא."

חייכתי, לוחץ את ידו. "אני אשלח הודעה לליאם."

הוא התכרבל קרוב יותר אליי. "הוא יודע איפה אתה."

צחקתי ברכות, מודע לאמת שבמילים שלו. זה לא כאילו היו הרבה מקומות שיכולתי להיות בהם.  "אני אסמס לו בבוקר."

הארי הנהן, מצמיד נשיקה רטובה לצווארי. "בבוקר."

הראשון באפריל – יום 74

הבוקר בא קצת יותר מדי מוקדם, עם הראש של הארי קבור בחזי, לסת חשוקה, עיניים עצומות בחוזקה. הייתי לח מזיעה, שריריי כאבו, בגדים דבוקים באי נוחות לעורי ומשאירים אותי עם קור טחוב בעצמותיי. נעתי בתקווה להתגנב למקלחת מהירה, אבל בקושי זזתי מילימטר כשהארי השמיע צליל קטן כואב והצמיד את המצח שלו לעצם החזה שלי, אז נשארתי איפה שאני.