תתפוס אותי אני נופל - לארי פאנפיק מתורגם

פרק 14

מקווה שאתם מעל גיל 12 .. :) מי שלא- תדלגו מהקטע שהם מגיעים לדירה עד הכוכביות

ישבתי על הספה כשהוא התקשר אלי, נמצא בין תוכנית ראליטי שגרמה לי להזיות, לבין שינה וערות. גיששתי לפלאפון שלי, מנסה לא להעלות את התקוות שלי יותר מדי בזמן שקראתי את השם שעל המסך בעיניים מטושטשות.

אז הוא החליט להתקשר אחרי הכל.

פתחתי את הפלאפון שלי, שם אותו על האוזן. פתחתי את פי כדי לומר לו שלום, אבל הרגשתי שהמילים נתקעו לי בגרון, דביקות כמו חמאת בוטנים ובלתי אפשריות להוציא. כמעט לא רציתי לדעת מה יש לו להגיד, אם זאת תהיה הכחשה או אישור. לעולם לא חשבתי על העתיד כדבר מפחיד קודם, אבל אני אהיה לגמרי מסופק להישאר ברגע הזה לנצח, הטלוויזיה מהמהמת ברקע, הנשימה של הארי בקו הפלאפון. בטח שרציתי לדעת אם הוא הפסיק להעמיד פנים, אם הוא יאמר שהוא גם אוהב אותי, אבל תמיד היה ספק קטנוני שזחל מתחת לעור שלי כמו טפיל.

הוא דיבר ראשון, קול רך ומהסס, באותו קול של מה שאמר בבית החולים. "לואי?"

"כן הארי?" לא יכולתי להראות הרבה, החשכה והחוסר שלי במשקפיים הפכו את החדר מטושטש. יכולתי כמעט לדמיין שאני בבית החולים איתו, שאם אושיט את ידי אני אוכל לחבר את אצבעותיו בשלי.

"רציתי להתקשר אליך קודם אבל לא ידעתי מה לומר." הוא אמר, קולו בקושי יותר מלחישה. זכרתי את הפעם הראשונה שהוא התקשר אלי, לפני שידעתי על הסרטן, לפני שהוא היה מיוחד בשבילי, לפני הנשיקה. איך השבועות עברו כל כך מהר?

נראה שהוא לקח את השתיקה שלי כאישור להמשיך. "אבל אתה יודע כבר מה יש לי להגיד, נכון? אתה כבר יודע."

הוצאתי צליל ישנוני. "נראה לי שכן."

"ואז חשבתי שאולי אם אני אתקשר אליך אני אדע מה לומר." הוא המשיך עם הקול העצל והאיטי שלו, הטונים הנמוכים שלי עושים את דרכם דרך החשכה. "אבל אני עדיין ממש לא יודע. אני עדיין לא יכול להגיד לך כמה אתה חשוב לי, כי התאמנתי על זה בעצמי כבר תשעים פעם וכל דבר שאמרתי לא נשמע טוב בכלל."

"אז זה די גרוע אם ככה." ניתחתי, מרגיש שהוא לא בדיוק סיים.

"זה באמת די גרוע." הוא הסכים, נימה של גינוי עצמי נכנסת לקול שלו. "אבל כן הבנתי משהו. תמיד חשבתי שאני אנוכי בזה שקירבתי אותך, אבל הייתי יותר אנוכי בזה שהרחקתי אותך, נכון ?"

הנהנתי, כל הגוף שלי מרגיש שיכור משינה ומהמקצב הרך של הקול של הארי. "אתה לגמרי יכול להגיד את זה."

"אני חושב שלא האמנתי שמתישהו תהיה צריך אותי כמו שאני צריך אותך." הוא הודה לבסוף, משחרר נשימה רכה לתוך הקו.

"זה הדבר הכי מטומטם ששמעתי אי פעם." השבתי, לא מסוגל להוריד חיוך מפניי. הארי לא היה צנוע, פשוט לא היה לו מושג כמה מיוחד הוא.