תתפוס אותי אני נופל - לארי פאנפיק מתורגם

פרק 24

עשרים ושמונה באפריל – יום 100

הוא שכח אותי פעמיים נוספות מאז יום חמישי, פעם אחת לרגע מהיר כשהוא חשב שלא שמתי לב ופעם נוספת כמעט לכל היום. אולי זה היה צריך להיות יותר קל, אבל נראה שזה כאב יותר ויותר כל פעם, הפחד שהוא לא יחזור אליי מתפתח בתוכי כמו סוג שונה של גידול.

התחיל להיות קר בחדר של הארי, בעיקר בבקרים. בדיוק התחילו להפעיל את המזגן בחודשי האביב ונתנו לחדר קור מלאכותי שעשה את העור שלי אפילו יותר לח מבדרך כלל. נרדמנו ביחד אתמול בלילה, התרחשות שנעשתה שכיחה כשנעשה לנו קשה יותר ויותר להישאר ערים, עייפות הופכת לתכונה שהכי מגדירה אותנו. זה היה נחמד בדרך עצובה, ישנים ביחד את החודשים האחרונים שלנו, מתעוררים כשגוף מוכר נמצא לצדנו.

המצב הגיע לכך שהמיטה שלי בבית הרגישה כמעט ריקה, המזרון שם גדול מדי בשביל העצמות הרזות שלי, יותר מדי קרה בשבילי אפילו להתחמם קצת. זאת נעשתה כמעט שגרה, להירדם לידו, להתעורר בזרועותיו וללכת למקלחת חמה. גלולות השינה עזרו קצת בלילות מלאי הזיעה, אבל לא חשבתי שהם באמת יסתלקו, משאירים קו דק של לחות בעורפי, עושים את עורי דביק.

בדרך כלל הוא היה ער כשחזרתי מהמקלחת, אבל בקושי, עיניים מטושטשות כשהוא נתן לי חיוך רך, מרים את השמיכות כדי שאני אזחל לתוכן. באחר הצהריים בדרך כלל הלכתי הביתה לכמה שעות כדי להביא בגדים ולדבר עם ליאם, אבל העולם שלי הצטמצם, תחום שבו בקושי היה משהו חוץ ממני ומהארי, ממשיכים להתקדם דרך בקרים ולילות ביחד.

בדיוק עליתי למיטה, זרועותיי עטופות בקפוצ'ון שהייתי די בטוח שהיה של הארי אבל יכול להיות שהיה גם שלי, כשהוא הסתובב כדי לעטוף אותי בזרועותיו. "בוקר טוב."

חייכתי. "בוקר טוב. כואב לך הראש היום?"

הוא נענע את ראשו. "לא משהו שאי אפשר לסבול." עצירה, ואז. "אתה בסדר?"

חייכתי אליו ברכות, נותן לידי להתפתל על מותנו, מעביר אותה מתחת לחולצה שלו כך שיכולתי להרגיש את עורו מתחת לשלי. "אני בסדר." יכולתי להרגיש את השקר הלבן שוחה מתחת לפני השטח. גיליתי אחרי הבדיקה האחרונה שהגוף שלי לא הגיב ממש טוב לכימותרפיה, ושהם הולכים לשים אותי באחד מהניסויים הקליניים האלה, דברים שהיו מפורסמים בקרב חולי הסרטן כלא עובדים, כמו שהייזל אמרה. רוקנתי את המחשבות מהראש, במקום זה משנה את הנושא. "חשבתי על משהו."

הוא נתן לי חיוך חלוש אך משועשע. "אוי לא."

חרצתי לו לשון בתגובה. "שקט אתה."

החיוך הקטן שלו איבד קצת מהעליזות שלו אבל בכלל לא את חומו. "אז על מה חשבת?"

"אתה זוכר איך שבאשמת הכוכבים הם כותבים את ההספדים אחד של השני?"

הוא הנהן, מתפתל קצת בזרועותיי, חסר מנוחה כתמיד. "כן?"

חייכתי אליו בתקווה. "אני חושב שאנחנו צריכים לעשות את זה."