עשרים ותשע בינואר - יום 13
שמתי את התיק שלי על שולחן המטבח, רגליי מקופלות מתחתי, כוס קפה מונחת על מעמד ליד היד שלי. הייתי עדיין בפיג'מה שלי, נהנה מיום ראשון חסר מעש.
הייתי כל כך עייף בזמן האחרון, שזה היה נחמד שיש יום שאפשר לנוח ולא לעשות שום דבר.
בצד השני של המטבח, ליאם הגיע לארון, תופס את קופסת הקורנפלקס מהמדף האחרון וממלא לעצמו קערה, "מטופל חדש?"
"יחסית." פתחתי את התיקייה, העמוד הראשון היה נקי ומאורגן, תמונה דהויה של הארי בחלק העליון, ליד שמו, גילו, ושורות על שורות של מידע אישי, "פגשתי אותו ביום שלישי האחרון."
ליאם הנהן בידענות, ממלא את הקורנפלקס שלו בחלב, "המקסים ההוא שהתקשר מאוחר בלילה ?"
חייכתי, הזיכרון של קולו עדיין חם ומעורפל בראשי.
"אותו אחד."
ליאם התקרב לצד שלי של השולחן, מתבונן מקרוב מעבר לכתפי כדי לקבל הצצה לתיק של הארי.
"שיער יפה."
דחפתי את הדף ממנו, "פרטיות המטופל, ליאם."
הוא הוציא לשון לעברי, "רק רציתי לראות איך הוא נראה."
"אין לך איזשהו מקום להיות בו?" שאלתי, מראה לו את מה שהוא קורא כ'גיחוך החצוף של מלכת הדרמה לואי'. דבר שכנראה לא הייתי צריך לראות כמצחיק בכלל.
"האמת שכן. דניאל רוצה לא לראות סרט." הוא חייך שולח לי אגודל מופנית כלפי מעלה דרך קערת הקורנפלקס.
"תשמור על עצמך." השבתי, לא מסוגל למנוע מעצמי מלגלגל עיניים על ההבעה הילדותית שעל פניו.
בעוד שהיה לו חיסרון באינטליגנציה הוא כיפר על כך בהיותו לגמרי חמוד, דבר שנעשה בעיה כשאנחנו צריכים לשלם חובות.
"אתה יודע שכן, לו." הוא קרץ, שם את הקערה בכיור והלך לכיוון הדלת, "נראה אותך אחר-כך!"
"ביי, לי!" קראתי, לוקח לגימה גדולה מהקפה, ועובר לדף השני, המילים פירטי יתר על המטופל מודפסות בחלק העליון באותיות גדולות ושחורות.
סרקתי את הדף בעיניי והן נחתו על שתי מילים שגרמו לנשימתי להיעצר- ניסיון התאבדות.
לקח מנת יתר. היסטוריה של פגיעה עצמית. הודה ב-12 בדצמבר.
זה היה רק לפני חודשיים. הפלתי את מצחי לידיי, פניו צפים במוחי.
אויש הארי. מה עשית ?
31 בינואר- יום 15
אני יהיה שקרן אם אגיד שלא ביליתי את הימים האחרונים בחשיבה עליו.
אני יודע שלא הייתי אמור לדאוג בנוגע לכך כל כך הרבה, אבל לא יכולתי לעצור בעצמי.
לפעמים אני באמת מתפלל שלא הייתי צריך להרגיש כמו שאני מרגיש, כל הזמן אכפתי מדי על דברים שאין לי שליטה עליהם.
YOU ARE READING
תתפוס אותי אני נופל - לארי פאנפיק מתורגם
Fanfictionאני לא יודע אם אתה יכול לבחור במי אתה מתאהב, מי לוקח בסוף חתיכה קטנה מליבך כשהוא עוזב. אם מישהו היה שואל אותי אני לא חושב שהייתי בוחר בהארי סטיילס, ואני לא יודע אם הוא היה בוחר בי. אבל כשאני עומד כאן, מסתכל בחזרה על הדברים דרך עדשה של הבנה ברורה כשמ...