עשרים ושלוש בפברואר - יום 38
התעוררתי עם ראש מסתובב, חזה כבד, וכשכל הגוף שלי מבריק מזיעה. קפצתי מהמיטה, הלב שלי דופק בטירוף בחזי, יותר מדי מהר, לעולם לא מספיק מהר.
לשבת שם עם הסדינים מבולגנים באיבריי היה כמו סיוט שלא יכולתי להתעורר ממנו, חלום רע שהתחיל מהרגע שבו התעוררתי. נגעתי בצוואר שלי, אצבעות חשות את הגרון הנפוח שלי עם הירתעות שלא הייתה קשורה כלל לכאב.
אלוקים בבקשה לא עוד פעם. אני לא יכול לעשות את זה עוד פעם.
היה חושך בחדר, צללים שזזו וטיפסו על רגליי המיטה שלי. חשבתי לקרוא לליאם, לגרום לו לבוא ולהחזיק אותי עד שיהיה בסדר, אבל לא רציתי להדאיג אותו, לגרום לו להסתכל עליי עם פרצוף הליאם המעצבן שלו שהיה יותר גרוע מכל האני מצטער שיש בעולם.
העברתי את אצבעותיו דרך שערי, מושך נואשות בקצוות, מחלץ אותם מהאצבעות ורוצה לצרוח ולצרוח ולא להשמיע יותר צליל. נקרעתי לשניים ושכחתי איך לנשום ולא שוב לא שוב לעזאזל.
נאבקתי כדי להגיע לפלאפון, מחזיק אותו באצבעות רועדות ויודע מי שהאדם היחיד שאליו אני באמת יכול להתקשר.
בבקשה תענה.
אני צריך אותך.
בבקשה.
הקול שלו קטע את הצלצול השלישי, רך וישנוני ומרכך את הפאניקה שבעצמותיי. "לואי."
"בבקשה תדבר איתי."
כיסויי מיטה רשרשו בצד השני של הקו, ושמעתי את נשימתו דרך הקו. לא היו שאלות של למה או מה קרה או האם אתה בסדר, רק שאלה איטית ובטוחה: "מה אתה רוצה שאגיד?"
"כל דבר."
הוא עצר, מנקה את גרונו ומהמהם ברכות דרך הפלאפון בזמן שחשב. "אני יכול לשיר לך. זה יהיה בסדר?"
"מושלם." התגלגלתי לצד, מצמיד את הכרית לבטן שלי ובוהה לתוך הלילה, לתוך הסדק שבווילון שנותן לאורות הירח והרחוב להיכנס לפנים.
"אתה ואני, שני מוחות." הוא התחיל בשקט, הקול שלו כשהוא שר נשמע בדיוק כמו הקול שלו כשהוא מדבר, רק הפעם כמנגינה, רציני ונמוך וקצת יפה. "האהבה הזאת, אחת מסוגה..."
נתתי לאוויר שמסתחרר בחדר להבריש את לחיי הסמוקות בזמן ששקעתי לתוך צליל קולו. רציתי לראות אותו, לזחול לצידו ולקבור את ראשי בצווארו ושלא אצטרך לחשוב. אבל רק להחזיק את הפלאפון קרוב לאוזני ולהקשיב לו, היה מספיק בשביל להרגיע את פעימות ליבי.
זה היה כמו שיר ערש, קולו, נשימתו ונשימתי בזמן שהוא לקח את הבתים והפזמון בקול המתוק שלו שהחליק את ההברות ביחד והיה מלא בשינה.
הוא סיים לא בקול יותר גבוה ממה שהתחיל, השורות האחרונות כמעט מתעמעמות לשום דבר כשהן נפלו משפתיו.
YOU ARE READING
תתפוס אותי אני נופל - לארי פאנפיק מתורגם
Fanfictionאני לא יודע אם אתה יכול לבחור במי אתה מתאהב, מי לוקח בסוף חתיכה קטנה מליבך כשהוא עוזב. אם מישהו היה שואל אותי אני לא חושב שהייתי בוחר בהארי סטיילס, ואני לא יודע אם הוא היה בוחר בי. אבל כשאני עומד כאן, מסתכל בחזרה על הדברים דרך עדשה של הבנה ברורה כשמ...
