תתפוס אותי אני נופל - לארי פאנפיק מתורגם

אפילוג

שבע עשרה ביולי

לא הרבה אחרי שהארי מת גם הגוף של לואי התחיל לוותר. חודש אחרי ההלוויה לואי התאשפז קבוע. זה היה בעיקר בגלל הריאות שלו שסירבו להיות ריאות. אבל זאת הייתה גם העובדה שהגוף שלו לא הגיב לכימו: הסרטן שלו גדל כך שהוא כמעט כילה את לואי לגמרי והוא בקושי יכל להחזיק את עצמו.

זאין ביקר אותו מדי פעם. אחרי שהארי מת הם הפכו למשהו כמו חברים קרובים. הם אף פעם לא דיברו הרבה, אבל כשהם כן דיברו זה תמיד היה על הארי והשיחות לעולם לא נגמרו בשמחה ממש גדולה. הייתה גם העובדה שהחדר של לואי היה במורד המסדרון מאיפה שהחדר של הארי היה וזאין לא היה בטוח אם זה הפך דברים לטובים או גרועים יותר. הוא תיאר לעצמו שיש סיבה לכך שלואי בקושי עזב את החדר שלו. זאין יודע איך זה פשוט ללכת ולראות אפילו רק את הדלת, זה גורם לזרם של תקווה לשווא. לזמן מסוים, זה היה בסדר, לזמן מסוים לא היה אף אחד בחדר שפעם היה של הארי אבל יום אחד זאין עבר ליד ושם לב שיש שם מישהו. זה לא הרגיש נכון. זה היה החדר של הארי ולפחות כשהוא היה ריק היה אפשר לדמיין שהוא עדיין שם. אבל עצם העובדה שיש שם מטופל הרגישה לא נכון. כאילו כולם המשיכו הלאה, כולם חוץ מלואי וזאין. לשאר העולם הארי היה רק מספר. עוד נשמה מסכנה שנתפסה באחיזה הקרה והאכזרית של הסרטן.

המצב של לואי החמיר במהרה, הריאות שלו הידרדרו אפילו יותר. נוזל זרם לתוכן כמו מים מברז שלא היה לגמרי סגור. היה לו צינור לידו כמעט תמיד ונראה כאילו לא משנה באיזה מהירות הם ניקזו את הנוזלים, הריאות שלו התמלאו בחזרה באותה מהירות.

בכמה דרכים, הדרך שלואי מת הייתה יותר טובה משל הארי. אבל בדרכים אחרות, זה היה גרוע יותר. הארי לא היה צריך להרגיש את הכאב של איבוד מישהו אהוב, הוא לא היה בהכרה ופשוט לא היה לו את אותו כאב כמו של לואי. כשלואי מת הוא לא ממש היה חי מלכתחילה. רוב החיים שלו נעלמו עם הארי. הגוף שלו היה הרוס, עובד על ידי מכונה שהכריחה את האוויר לצאת ולהיכנס לריאות שלו, לא מסוגל לנשום בכוחות עצמו. זאת הייתה ההחלטה שלו למות, לכבות את המכונה שהכניסה חיים לתוכו בכוח כשהגוף שלו כבר מת.

כולם היו שם, ליאם, דניאל, נייל וזאין. הוא לא רצה שהם יהיו שם, כמובן, מי ירצה שחברים שלו יראו אותו מת? אבל כמו שלואי אמר לזאין באחת השיחות שלהם על הארי, אהבה היא לצפות במישהו מת. וכולם אהבו את לואי, בדרך אחת או אחרת. והם לא רצו שהוא ימות כמו הארי, לבד. זה עוד דבר שזאין הכי מתחרט עליו. שהוא לא היה שם כשהארי מת. הוא היה בטוח שהמחשבה של הארי בודד בניתוח הזה יסרה את לואי בלי סוף. זאין לא הולך לתת לזה לקרות לו.

כולם היו מסביב למיטה שלו, מחכים לאחות שתיכנס כדי לנתק את המכונה. דניאל אחזה ביד של הארי, בוכה יותר מכולנו כנראה. ליאם היה לידה, נותן לדמעות איטיות ליפול על פניו. הם נדמו כהורים, משגיחים על הילד השבור שלהם. נייל שאחז ביד השנייה של לואי, בכה כמעט כמו דניאל מה שהיה מצחיק כי הוא בטח הכיר את לואי הכי פחות מכולם, אבל כזה נייל, יותר מדי רגיש ואכפתי. והיה את זאין. הוא לא בכה. הוא הרגיש ריק. כשהוא ישב על הכיסא הוא חשב איזה חרא זה שהוא יאבד את שני האנשים שהכי אכפת לו מהם בעולם. ואת שניהם לאותה מחלה, מכל הדברים שיכולים להיות. ואז לואי התחיל לדבר, הנשימה שלו צרודה ונוקשה. אבל בכל זאת הוא דיבר. הוא היה נחוש. הוא אמר להתראות.