אחרי עשר וחצי התאספנו כדי ללכת, מצחקקים (כולנו) ולא לגמרי פיכחים (נייל, זאין ודניאל). הסכמתי לקחת את הארי בחזרה לבית החולים, המחאות על היכולת שלו להגיע לשם בלי עזרה נדחו על ידי כולנו.
נכנסנו לתוך מונית, פיהוק מתפרש על פניי בזמן שחגרתי את חגורת הבטיחות שלי, מתכרבל לתוך הז'קט שלי בזמן שהארי אמר לנהג המונית את הכתובת.
הוא נשען אחורה על המושב, מחייך אליי בזמן שהתחלנו לנסוע לכיוון בית החולים, הבית הניצחי של הארי.
"אף פעם לא נמאס לך לישון במיטת בית חולים?" שאלתי, שאלה שהפריעה לי כבר כמה זמן. הרבה חולים סופנים דאגו שיוכלו למות בנוחות בבית שלהם.
"זאת המיטה שלי עכשיו." הוא השיב, נותן לי חיוך מלא שיניים.
"אז אתה ברצינות מעדיף לחיות שם?" אהבתי את המיטה שלי, גושית ככל שתהיה, ולא יכולתי לדמיין לישון עם ההמולה של בית החולים כל לילה. אחד החלקים המועדפים עליי ביום היה להתחבא בחדר שלי, למשוך את השמיכות מעל לראשי ולדעת שאני במקום שבו העולם לא יכול להגיע אליי.
"אין לך מושג כמה פעמים ניהלתי את השיחה הזאת עם אמא שלי."
"אתה יודע שאני לא חושב שדיברנו על אמא שלך הרבה עדיין." עניתי, רק חצי צוחק.
הוא הפיק צליל עצוב. "אם הייתי יודע שאתה הולך לגרום לי לדבר על הרגשות שלי הייתי הולך הביתה!"
צחקתי, צחקוק עייף שנשמע פחות פיכח מהבירה האחת ששתיתי. "אתה? ללכת הביתה? למעוד יותר נכון."
"הייתי מגיע בסופו של דבר." הוא השיב בחוסר סבלנות, נשען על הדלת וזורק לי מבט. "אמא שלי נחמדה. היא לא מתחילה אפילו להבין, אבל היא מנסה."
"ניסית להסביר לה את זה?" שאלתי, אוהב את הדרך שבה הרדיו זמזם ברקע, המנוע רועם בעצמותיי, הריח המעופש של המונית מוחלש על ידי הריח של הארי.
הוא משך בכתפיי, מתופף עם רגלו בקרקע. "אני לא חושב שאני רוצה שהיא תדע. עדיף ככה."
"למה?" רציתי להבין, אבל לא יכולתי. נדמה לי שלהרחיק אותה רק עשה דברים יותר קשים בשבילו.
"כי יותר קל לה לחשוב שהיא יכולה לעזור לי." הוא ענה, עיניו על השטיח, צללים מחליקים על תווי פניו והופכים את זה לבלתי אפשרי לקרוא אותו.
"אולי היא הייתה יכולה, אם תיתן לה." הצעתי, אבל אולי הוא צדק. אולי היא לא הייתה צריכה להבין סרטן באותה דרך שחולי סרטן מבינים, אולי הוא יכול להגן עליה, לגרום לה להאמין עוד קצת באפשרות לקנות זמן.
"לא." לקולו היה קצה מסוכן, הגנתי וחשוף.
הושטתי יד מעבר המושב האפור, מכניס את אצבעותיי לתוך שלו. זה בסדר. "כן אני יודע."
YOU ARE READING
תתפוס אותי אני נופל - לארי פאנפיק מתורגם
Fanfictionאני לא יודע אם אתה יכול לבחור במי אתה מתאהב, מי לוקח בסוף חתיכה קטנה מליבך כשהוא עוזב. אם מישהו היה שואל אותי אני לא חושב שהייתי בוחר בהארי סטיילס, ואני לא יודע אם הוא היה בוחר בי. אבל כשאני עומד כאן, מסתכל בחזרה על הדברים דרך עדשה של הבנה ברורה כשמ...
