תתפוס אותי אני נופל - לארי פאנפיק מתורגם

פרק 18

עשירי במרץ – יום 52

ניסיתי לא להיות יותר מדי מעוצבן מהעובדה שנראה כאילו שלא יכולתי לעשות כלום חוץ מלישון וללכת לפגישות שלי ואז בחזרה הביתה, ליפול על המיטה ישר כשהגעתי לשם. יכולתי להרגיש שאני מתחיל להתעצבן על זה, לא משנה כמה פעמים הארי אמר לי שהוא מבין.

הסתמסנו כמעט כל הזמן, שום דבר חשוב, רק עדכונים מהירים ולפעמים רק את המילה בסדר ממני אליו ולהפך כדי להבטיח אחד לשני שאנחנו עדיין נושמים.

הייתי בדרכי לפגישה של שעה אחת עשרה, למטופל בן שש אובססיבי לצביעה, כשעלה לי רעיון. זה כנראה היה רעיון רע, אבל היו לי עשר דקות לבזבז, והאמת, החיים היו חייבים לי טובה. וכך מצאתי את עצמי מעיר את הארי ב-10:53, מתכנן לגנוב אותו לטיול צביעה מאולתר.

"קדימה האז. האז. אני חוטף אותך." לחשתי באוזנו, מלטף את קו הלסת שלו באצבעותיי ומתופף בקצב על סנטרו. "האזה אהוב, אני הולכים לצבוע. בוא לצבוע איתי."

הוא התנועע מתחת לדירבונים שלי, מסתובב ובורח מהאחיזה שלי במלמול לא מרוצה ומתכרבל עמוק יותר לתוך השמיכות שלו.

"הארולד, קום. סרטן מוח סופני הוא לא תירוץ להיות עצלן כזה." נזפתי בו, מוריד את השמיכות שלו ומצמיד לו נשיקה רטובה בלחי. "אתה אפילו לא חייב להחליף את הפיג'מה שלך."

הוא הושיט יד בעיוורון כדי למשוך את השמיכות שלו למעלה, עיניים סגורות חזק בגלל האור. "לישון. סרטן. להילחם." הוא התלונן, מושך את עצמו לתנועה עוברית.

עליתי על המיטה שלו, יושב על ברכיים מקופלות ומעביר את אצבעותיי על העור החשוף שלו, קו הצוואר שלו, עיקום המרפק שלו, החלל בין החולצה והאמרה של המכנסיים שלו. הוא התפתל תחת מגעי, גורר את עצמו לתנוחת ישיבה ושולח לי מבט נוקב שהיה הרבה יותר מאיים אם הארי לא היה נראה לגמרי פרוע. "לך. לעזאזל."

נשענתי קדימה, מנשק אותי בהתרגשות בפה לפני שהוא יוכל להתחמק. "סליחה, הארי. התגעגעתי אליך, וראיתי הזדמנות אז הסתערתי עליה. כמו חתול." החלקתי מהמיטה, הולך להביא את כיסא הגלגלים מהפינה ופותח אותו בנקישה. "תעלה."

הוא שפשף את השינה מעיניו וירד מהמיטה, לוקח רגע למשוך את הסוודר הכחול שלו למטה ולנעול נעלי אולסטאר. "רק שתדע שלא ישנתי טוב אתמול בלילה." הוא התחיל כשגלגלתי אותו מהחדר לתוך המסדרון, מבט קודר על פניו. "כי תראה, לחלק מאתנו יש כאבי ראש מתישים ולא מצליחים לישון עד שבע בבוקר מה שהופך לממש מצוין כשאידיוטים מעירים אותנו ב-11." הוא הסתובב קצת עם הכיסא שלו, נועץ בי מבט חודר. "זה אתה. כשאני אומר אידיוטים אני מדבר עליך."

חייכתי על החוצפה שלו, די בטוח שהוא יתעודד כשהוא יראה את העפרונות הצבעוניים. אם לא, טוב אני חושב שיש שם שטיחים נוחים שהוא יוכל להתרווח עליהם. "אתה ממש לא מתרגש לבלות זמן איתי? אני פגוע."