On the ice

פרק 19

פרק 19-
*לוק*-
ישבתי בתא ההלבשה והוצאתי את הטלפון שדחפתי לכיס שלי כשנכנסנו. אומנם הגוף שלי היה כאן אבל הראש שלי היה במקום אחר לחלוטין... זה הרגיש כל כך לא נכון להיות כאן במקום להיות לצד אבא שלי ביום שבו איבדנו את האישה שהייתה מרכז חיינו. קיוויתי שאם היא רואה אותי איפשהו בשמיים היא לא כועסת עליי מידיי ויודעת שאני עדיין אוהב אותה ומתגעגע אליה כאילו אני עדיין הילד בן ה-11 שישב בבית החולים במשך שעות בזמן שהיא קמלה בחדר הסמוך.
חייגתי לאבא וקיוויתי שהוא יענה לי ואכן בצלצול השלישי הוא ענה בקול הנמוך והצרוד שלו.
״בן, מה שלומך?״ הוא שאל.
״אני בסדר, אבא... אתה?״ שאלתי וקיוויתי שהוא בסדר.
״בסדר גמור, אתה צריך משהו? הכל בסדר?״ הוא שאל ואני יכלתי לשמוע את אשתו קוראת לו ברקע.
״רק התקשרתי לשאול אם הלכת כבר לאימא אבל אני מבין שכבר חזרת״ העברתי יד בשערי ונסיתי לבלוע את הגוש המק בגרוני.
״לאימא? למה?״ הוא נשמע לגמריי מופתע.
״כן... היום זו האזכרה שלה״ חרקתי שיינים והלב שלי הלם בקצב מקרטע.
״הממ... אני הייתי מאוד עסוק היום, אני ופי הלכנו לבדיקה אצל הגינקולוג וזה לגמריי פרח מזכרוני״ הוא אמר את המילים כאילו העובדה שהוא פאקינג שכח היא בכלל לא ביג דיל.
אז שחכתי את טקס האזכרה של אשתי והאמא של הבן שלי... זה לא נורא בכלל, נכון?.
״פרח מזכרונך?! זה לא איזו פגישה מטומטמת או מטלה שאפשר פשוט לשכוח, אבא!״ נהמתי בתסכול.
זה היה פשוט פאקינג מגוחך... ואני הרגשתי את הבטן שלי מתכווצת בזעם ותסכול. במקום לכבד את זכרה של אמא שלי הוא הלך לאיזה פגישה מטומטמת שאני בטוח שפנלופי יכלה ללכת אליה לבד ולהסתדר פאקינג מצוין בעצמה.
״היי... אל תתעצבן לוק... הימים האחרונים היו עמוסים אני אלך בסוף השבוע או בשבוע הבא, זה לא כל כך נורא״ הטון הקאז׳ולי שבו הוא דיבר הצליח רק להרגיז אותי יותר.
זה לא כל כך נורא... כמו שלשכוח לקנות חלב זה לא כל כך נורא, כמו שלשכוח להחליף נורה בשירותים זה לא כל כך נורא, כמו שלהתבלבל ולהביא מהחנות את הסוג קטשופ הלא נכון זה לא כל כך נורא.
״זו האזכרה של אימא!״ מצאתי את עצמי נוהם בזעם אל האיש מעבר לקו.
״שמעתי אותך בפעם הראשונה לוק ג׳ורג׳ פרקינס, אמרתי לך שהייתי עסוק וזה כבר קרה אז אני לא יכול לשנות את זה. אני אלך לקבר של אימא שלך כשיהיה לי זמן, ילד״ הקול של אבא היה נוקשה ומעוצבן.
אבל לי זה לא הזיז, גם לא זה שהוא השתמש בשמי המלא. הקבר של אימא שלך... פתאום היא אימא שלי ולא אשתו או האימא של הבן שלו... לך להזדיין ג׳ים.
״היא הייתה גם אשתך... לפעמים אני חושב שאתה שוכח את זה״ אמרתי בחדות.
״אני לא, האמן לי אבל הגיע הזה הזמן להתמקד בחיים ובעתיד ולא לדשדש בעבר... עומד להיות לי ילד ולך אח או אחות תהנה מזה ותפסיק להתאבל על מה שאי אפשר לתקן, ילד״ הטון השקט שלו והעצה האבהית לא הצליחו להרגיע במעט את העצבים שלי.
כל מה שרציתי לעשות עכשיו היה להרביץ למשהו ממש חזק ואז להתנחם בבקבוק כלשהו של אלכוהול עד שהבערה הכואבת בבטני תפסיק לחלוטין. אבל לצערי המציאות קראה לי וקייסי צעק את שמי ואז הצביע על השעון הגדול שהיה תלוי במלתחות הזרות שבהם התארגנו. עוד קצת פחות מרבע שעה עולים על הקרח.
״אני צריך לזוז, המשחק שלי מתחיל עוד כמה דקות״ מלמלתי.
״הו זה נכון... המזכירה שלי אמרה משהו על זה שיש לך משחק היום... ובכן בהצלחה עם הדבר הזה של ההוקי״ הוא אמר חזרה בטון הנמוך והנינוח שלו.
בהצלחה עם הדבר הזה של ההוקי... הוא אפילו לא טרח להתעניין נגד מי המשחק או אי פעם ייחס חשיבות לדבר שהכי אהבתי לעשות...
״ביי״ לא נתתי לו הזדמנות להשחיל מילה נוספת וניתקתי.
זרקתי את הטלפון לתיק ההתעמלות שלי ולבשתי על עצמי במהירות את הציוד שלי. עלינו לקרח והבערה בבטן שלי לא התקררה, פאקינג להפך. כל דבר וכל אחד עיצבן אותי וגרם לי להיות אגרסיבי יותר ויותר מהדיסקית המזוינת, עד לירבים שלי וגם חברי הקבוצה שלי.
ג׳ייס ואני שבדרך כלל היינו כמו תאומים קוראי מחשבות על הקרח לא הצלחנו לתקשר בשיט וכל אינטראקציה שלנו הפכה לבלאגן מסורבל על הקרח, קייסי איבד את זה ברגע שהבין שאנחנו לא מתאומים ושאר הקבוצה גם עלתה על הוויב הכושל האגרסיבי ששידרתי במשך דקות משחק ארוכות ויקרות.
ואז נכנס לתמונה פול פייפר... הקפטן של הקבוצה היריבה שעמד בדרכי בזמן שהייתי עם הדיסקית והועף בכוח לצד השני של הרחבה. פול התאושש במהירות וזינק עליי ואני שמחתי מאוד להענות לרוח הקרב שלו ולכסח לו את הצורה.
התאבקנו על הקרח במשך דקה ארוכה לפני שהפרידו בנינו והשופט הוריד אותי מהקרח. מיותר לציין שהמאמן נעץ בי מבט מוות ובמקומי עלה לשחק שון מיטשל שהיה שחקן צעיר וחסר ליטוש לחלוטין.
זה לא עשה שום דבר טוב למחצית הראשונה שכבר התחילה ברגל שמאל ומשם זה רק הלך והדרדר. איילי ספג כבר שלושה גולים ומת׳יו שרייבר כמעט הכניס גול עצמי בשער שלנו. זה היה פאקינג פתאטי.
פסק הזמן שלי נגמר בדיוק בזמן למחצית השנייה ועליתי על הקרח עדיין מלא רוח קרב ועצבני.
בסופו של דבר ג׳ייס הצליח פאקינג להתאפס ואיכשהו הצלחנו לעשות תיקו במשחק הזה ולהשוות בדיוק בדקות האחרונות של המשחק. זה לא היה בזכותי... אני שיחקתי חרא ורק הקשתי על הקבוצה שלי. ג׳ייס התנשף וחלף על פניי בלי אפילו מבט תחת מעטה הקסדה שלו. אני יודע גם אני לא הייתי מתלהב ליצור קשר עין עם מי שדפק את המשחק הזה.
איכזבתי את הקבוצה שלי. איכזבתי את עצמי. זו הייתה ההרגשה הכי חרא בעולם. הייתי חתיכת חרא עצבני ואגואיסטי וכמעט כל הקבוצה שלי שעבדה כל כך פאקינג קשה שילמה על זה. הייתי חייב להתקלח ולהסתלק מכאן. הייתי צריך להיות לבד כרגע וללקק את הפצעים הארורים שלי.