On the ice

פרק 31

פרק 31-
*טס*-
״טסי?? הכל בסדר? מה את עושה כאן?״ אבא שאל בדאגה אחרי שפתח לי את הדלת ונתן בי מבט בודד.
לא הצלחתי לדבר אז פשוט חיבקתי את האיש הגדול מהחיים שזכיתי לקרוא לו אבא ויבבתי אל חזהו הרחב. אני לא חושבת שבכיתי ככה לפני איש מאז שסבא שלי הלך לעולמו כשהייתי בת 15. ועכשיו בכיתי את כל הדמעות שלא בכיתי מאז... שנאתי לבכות ושנאתי להרגיש כל כך פאקינג חלשה אבל... לא ראיתי מוצא אחר. לא היו לי יותר אופציות... נלחמתי בכל כוחי והפסדתי ועכשיו נשארתי בלי כלום- בלי הקבוצה שלי, בלי החלום שלי ובלי לוק. זה ללא הספק השבוע הכי נוראי שהיה לי בחיים. והייתי זקוקה למישהו שירים אותי מהקרשים ולא ישפוט אותי לחומרה, מישהו שידע לנער אותי אבל גם להתנהג אליי באמפטיה. אבא שלי.
אבא חיבק אותי חזק בזרעותיו הענקיות ונתן לי לבכות תוך כדי שהכניס אותי פנימה וסגר אחרינו את הדלת.
אין לי מושג כמה זמן עמדנו בפתח הדירה שבה גדלתי כשאני בוכה אל חזהו אבל בשלב מסוים כבר לא הצלחתי לבכות יותר ורק רעדתי ויבבתי.
אבא הוביל אותי לספה הירוקה הגדולה בסלון והתיישבנו עליה. אבא נתן לי חבילה של קלינקס שנחה באופן קבוע על השולחן ואני קינחתי את אפי ונסיתי לקחת נשימות עמוקות ולהרגע. אבא הביא לי כוס מים קרים מהמטבח ואני שתיתי בלגימות קטנות בזמן שהוא הביט בי בדאגה בעיניו הטובות.
״מה לעזעזאל קרה, טסי?״ אבא שאל בדאגה וגבותיו התכווצו.
לקחתי לגימה ענקית של אוויר ודיברתי דרך המחנק בגרון שלי. סיפרתי לו הכל. כל מה שקרה מבוקר משחק הגמר של לוק ועד לרגע שבו יצאתי בסערה מהבית של אבא של לוק. אבא הקשיב קשב רב ועיניו הביטו בי במבט רציני ומודאג.
סיימתי לדבר ולגמתי את שארית המים שנותרו בכוס הגבוהה.
״טסי... זה פשוט... אני מצטער, מתוקה שלי״ אבא נאנח וליטף את שיערי.
״אני פשוט לא מאמינה שככה הכל נגמר״ הנדתי בראשי ונסיתי להשתלט על הנשימות שלי.
״לפעמים החיים יכולים להיות בלתי צפויים, מי כמוני יודע״ אבא הניד בראשו.
״איך הצלחת להתמודד עם זה אבא? איך הצלחת להתמודד עם לאבד את החלום שלך?״ שאלתי בשעה שהנחתי את ראשי על כתפו של אבא והוא חיבק אותי.
״מצאתי חלום חדש ונסיתי לא להתעסק בזה יותר מידי״ הוא ענה בכנות.
״מה היה החלום החדש שלך?״ שאלתי ושוב קינחתי את אפי.
״לעשות את הבת הקטנה שלי מאושרת״ התשובה שלו הייתה כמו אגרוף ישיר לבטן.
״אבא...״ מלמלתי והדמעות החלו לזלוג שוב.
״שלא תעזי לבכות טס! עשית את כל מה שיכלת, השקעת את כל כולך ואת צריכה להיות גאה בזה!״ אבא אחז את פניי בידו והביט ישר לעייני.
״אבל...״ התחלתי לומר אבל אבא קטע אותי לפני שהצלחתי להמשיך.
״בלי אבל! את הלוחמת שלי טס... את זוכרת את כל מה שלמדתי אותך? על מה הופך שחקן הוקי ממוצע לשחקן הוקי מצויין?״ אבא שאל.
״היכולת שלו לקום במהירות כפולה בכל פעם שבה הוא מתרסק על הקרח״ עניתי בלי לחשוב בכלל.
״בדיוק. אני יודע שהנפילה הזו כואבת במיוחד ושזה לא יקרה במהירות אבל את תתאוששי כי את שחקנית הוקי מצוינת״ אבא הבזיק לעברי חיוך מעודד מאוד.
״אתה חושב שאני שחקנית טובה, אבא?״ נשכתי את שפתי.
״את יודעת בדיוק כמה את טובה וששום גבר, אפילו לא אני יכול לקבוע את הערך שלך״ אבא נישק את מצחי והמילים שלו הדהדו באוזניי.
הוא צדק כמו תמיד. לוק לא היה זה שקבע איך אני רואה את עצמי, לוק הוא לא זה שהיה יכול לתת לי אישור, לוק לא זה בשבילו חלמתי ולא זה שבשבילו הגשמתי את החלומות האלה.
״זה פשוט נוראי לדעת שאני אכזבתי את עצמי ואת הבנות״ אמרתי בכאב.
״לא איכזבת אף אחד טס. את עשית הכל ולפעמים יש דברים שאת לא יכולה לשלוט עליהם ואנשים שאת לא יכולה להלחם בהם... הן יבינו ואם הן לא לך אין שליטה על זה״ אבא משך בכתפיו ולא נתן לפקפק בעצמי אפילו לא לשנייה.
״אני יכולה להשאר איתך הסופ״ש?״ שאלתי בלחש.
הרעיון להתחבא בחדר הילדות המנחם שלי מפני כל העולם ואשתו היה נראה בעייני כמו הרעיון הכי פנטסטי שיש כרגע. כמה ימים של שקט מוחלט מכל מה שחיכה לי בשנייה שבה אני אחזור לקמפוס. התמודדות עם הבנות, עם לוק ששבר את ליבי ועם החיים בלי הדבר שחלמתי עליו כל החיים- הוקי.
״ברור מתוקה״ אבא הנהן בלי היסוס.
״תודה אבוש״ חייכתי חיוך דקיק וכנה.
אבא חייך חזרה והביא לנו מהמקרר קופסא אקסטרה גדולה של גלידת ויסקי וצימוקים שהייתה הטעם האהוב עלינו. כן... אני יודעת אנחנו חתיכת מוזרים. אבא הדליק את הטלויזיה וצפינו יחד במשחק הוקי ששודר.
זה היה בדיוק כמו בימים הטובים לפני שהכל היה מסובך כל כך... לפני ששיקולים חומריים ושמוקים סקסיסטיים החליטו אם אני אשחק הוקי, לפני שבנים יפים עד כאב ומושלמים שברו את ליבי, לפני שהחלומות שלי התפוצצו לי בפרצוף. פשוט אני, אבא והגלידה המוזרה שלנו יושבים מול הטלויזיה ורואים משחק. פשוט.