On the ice

פרק 32 (אחד לפני אחרון)

פרק 32-
*טס*-
הבטתי על עצמי במראה הסדוקה ולקחתי נשימה עמוקה. זהו זה. שלחתי בקבוצה הודעה לכל הבנות שיבואו לפגוש אותי ביום שני אחר הצהריים בזירה והתכוונתי לבשר להן את החדשות שהקבוצה שלנו מפורקת.
הקבוצה מפורקת. נסיתי להחזיק בפנים את הדמעות שעלו בכל פעם שאפילו חשבתי על זה. לא לשחק הוקי יותר, לא להיות על הקרח יותר... זה שבר את ליבי ואת הנפש שלי.
הדבר הנוראי ביותר היה שנתתי את הכי טוב שלי וגם הוא לא היה מספיק טוב בשביל להציל את הקבוצה. השקעתי את הלב שלי והנשמה שלי בזה וזה פשוט לא היה מספיק... אני לא הייתי מספיקה.
נשכתי את שפתיי והבטתי על עצמי במראה. פנים חיוורות וחסרות צבע, עיינים כחולות ענקיות ונפוחות משעות של בכי ארור, שיער זהוב אסוף בפקעת על קודקוד ראשי. אני הבטתי על עצמי ונסיתי להשלים עם מה שעמדתי לעשות.
״את יכולה לעשות את זה טס. את יכולה לעשות את זה״ אמרתי להשתקפות במראה וקיוויתי שאם אני אומר את זה בקול זה יתן לי את הכוחות שהייתי זקוקה להם נואשות.
לקחתי עוד נשימה אחת עמוקה ונסיתי להכניס לעצמי קצת אנרגיות חיוביות. זה לא ממש עבד אבל זה מה יש ועם זה נסתדר. הנייד שלי צפצף לקבלת הודעה בדיוק כשיצאתי מתא השירותים אבל טרחתי אפילו להביט בטלפון שלי.
לא רציתי לראות את ההודעות שלוק שלח לי ולא רציתי לדבר איתו.
עדיין אהבתי את לוק בטירוף ועדיין חשבתי שהוא אחד מהטובים אבל כרגע לא היו לי מספיק כוחות להתמודד גם איתו בנוסף להכל. אולי יום אחד כשהאבק ישקע ואני אצליח לחשוב עליו מבלי לרצות להחטיף לו אגרוף ללסת המשורטטת שלו ואז לחבק אותו ולייבב לחזהו הרחב כמו ילדה קטנה אני אצליח לשבת ולדבר איתו. ואולי יום אחד אני אמצא בעצמי את הכוחות לסלוח לו ונוכל לדבר ולסדר את הדברים בנינו. יום אחד ואין ספק שהיום הזה הוא בהחלט לא היום או השבוע הקרוב או החודש הקרוב.
נכנסתי לזירה שבה הבנות כבר היו על הקרח מצוידות המחליקיים שלהן ומדברות בנחת זו עם זו. אני נעלתי את המחליקיים שלי ועליתי על הקרח. הלב שלי כבר הרגיש קל יותר כשהרגליים שלי היו יציבות על הלהב על הדקיק של המחליקיים. המשחק הזה היה הדבר היחיד שהייתי מעולה בו, הרגשתי על הקרח כמו בבית.
הלב שלי פעם במהירות כשהבנות התחילו להתקבץ סביבי ותלו בי את העיינים שלהן. בלעתי את הרוק שלי והבטתי על נקודה רחוקה מעל הראשים שלהן. לא יכלתי להביט בסיירה או בדניאל או באניה או בכל אחת ולהגיד להן שהכל נגמר. הכל נגמר בשבילנו.
״מה קורה, טס?״ דיינה שאלה.
הגיע הזמן.... תהיי אמיצה טס, תהיי אמיצה, תהיי אמיצה. זה רק כמה משפטים קטנים ואז את יכולה ללכת הביתה להמשיך לרחם על עצמך בפרטיות.
״אני אספתי את כולן כאן היום כדי להודיע לכן הודעה חשובה. ביום חמישי הדיקן גרינברג ו...״ התחלתי לומר אבל המילים נעצרו על הסף כששמעתי את לוק קורא בשמי.
״טס! היי, טס!!״ הוא קרא מהכניסה לזירה.
״לך מכאן!״ צעקתי בלי להסתובב אליו.
״אין סיכוי! אנחנו חייבים לדבר!״ הוא צעק חזרה.
״אני לא רוצה לדבר איתך! לא הבנת את זה כשסיננתי אותך?!״ עדיין לא העזתי להסתובב ולהביט בו.
״אל תגרמי לי לעלות על הקרח ולהביא אותך לכאן, טס!״ הוא נהם.
מההיכרות שלי עם לוק ידעתי שהוא לא זורק איומי סרק והוא בהחלט יעלה על הקרח ויגרור אותי אם הוא יצטרך. לא רציתי לעשות סצנה לפני הבנות אז החלטתי להקדיש חמש דקות מזמני ללוק. חמש דקות ולא יותר. הסתובבתי והחלקתי לעברו.
הלב המטופש שלי התחיל להעלות קצב ברגע שראיתי את העיינים התכולות של לוק. הוא היה לבוש בג׳ינס שחור, טי שירט שחורה ומעל הכל ג׳קט הוקי עם צבעי בית הספר. הוא היה נראה טוב כמו תמיד ואני לא הצלחתי למצוא בעצמי את הכוחות לא לבהות בו.
״מה אתה רוצה? יש לך חמש דקות״ פלטתי בקור מנסה להשמע אדישה אליו.
״אני צריך שתבואי איתי״ הוא אמר בלי להסס.
״אנחנו יכולים לדבר כאן״ משכתי בכתפיי.
״אני צריך להראות לך משהו״ הוא התעקש.
״חמש דקות. וזה כולל את ההליכה לשם״ הזהרתי אותו.
״בסדר״ הוא הנהן ואני ירדתי מהקרח והחלפתי את המחליקיים שלי בנעליים רגילות לאט לאט.
לוק חיכה בסבלנות ובשקט וכשסיימתי לקח את ידי גורם לליבי להחסיר פעימה למגעו. הוא הוביל אותי בלי לעצור. יצאנו מהזירה וצעדנו ישר אל בניין פרייס שהיה ממול. הבניין הכיל סיפרייה ענקית וכמה משרדים של חברי סגל כולל המשרד של ג׳ורג׳ מנלי בקומה השלישית. לוק גרר אותי אחריו אל הבניין ואז אל המעלית. קומה שלישית. אנחנו הולכים למשרד של מנלי? בשביל מה?.
לא הספקתי לשאול כשלוק משך אותי מחוץ למעלית והוביל אותי למשרד הפינתי שהדלת שלו הייתה סגורה אבל מחוצה לה עמדו כל חברי קבוצת ההוקי הגברית של פנוויל לבושים הג׳קטים שלהם. מה לעזעזאל קורה כאן?.
הם פינו ללוק את הדרך לדלת וג׳ייס טפח על גבו בעידוד כשהוא פתח את הדלת של המשרד בלי לדפוק ונכנס פנימה יחד איתי.
ג׳ורג׳ מנלי, הדיקן גרינברג והמאמן פורטר היו כולם במשרד. בפעם האחרונה שהייתי בסיטואציה כזו הם ניפצו את החלומות והתקוות שלי לחתיכות קטנות. זה עדיין צרב.
״מה אנחנו עושים כאן?״ הבטתי על לוק.
לוק לא ענה וסימן לי להתיישב בכיסא. אני התיישבתי בהיסוס כשהוא עמד בגאון מול מנלי והדיקן ושילב את זרעותיו על חזהו.
״אתה לא היית רציני, לוק״ מנלי נראה מוכה הלם כשמבטו חלף על פני ואז על לוק.
״רציני כמו התקף לב, אדוני. אני וכל הקבוצה שלי נפרוש ולא נשחק בעונה הבאה אם לא תחזרו בכם מההחלטה לבטל את קבוצת הוקי הנשים״ לוק אמר בקול בטוח.
״מה?״ השאלה יצאה מפי בהלם מוחלט והלסת שלי כמעט פגעה ברצפה.
הייתי בהלם מוחלט ופשוט לא הצלחתי לעכל את מה ששמעתי. לוק וכל הקבוצה שלו יפרשו אם הקבוצה שלנו לא תשחק בעונה הבאה? יש אנשים בקבוצה כמו ג׳ייס שקיבלו מילגה על בסיס העובדה שהם שחקני הוקי ובוודאי לא יוכלו לשלם את הוצאות הלימוד בלעדיה. הם לא יכלו לעשות דבר כזה... לא בשבילנו.
״אתה מבין בכלל מה אתה אומר, לוק?״ פניו של הדיקן האדימו.
״אני מבין טוב מאוד. אם הבנות לא ישחקו אז גם אנחנו לא נשחק, נקודה. ראיתם את המכתב שכולנו חתמנו עליו ואם אתם רוצים להיות בלי קבוצת הוקי בשנה הבאה אז אתם מוזמנים להשאר בעמדתכם כי אנחנו לא הולכים לשנות את שלנו״ לוק אפילו לא מצמץ כשדיבר בביטחון ובטון רגוע ושווה נפש.
ידו הגדולה נחה על כתפי ואני עדיין לא קלטתי מה בכלל הולך סביבי. הייתי בהלם מוחלט לגמריי. פשוט... לא היו לי מילים ובדרך כלל לא היה כל כך קל להשאיר אותי ללא מילים.
״זו פשוט בדיחה!״ מנלי הכה עם אגרופו על השולחן.
״גם אני אפרוש אם אתם לא תאפשרו לקבוצה של הבנות להתקיים״ המאמן פורטר שעד עכשיו היה שקט ולא הוציא מילה אמר בהחלטיות מסיר את הכובע התמידי שהיה על ראשו.
״גאווין!״ קולו של מנלי עלה אוקטובה ועיניו נפקחו בתדהמה.
״אתם לא יכולים לצפות מקבוצה שתנצח כל עוד אין לה משאבים. אף צמח לא יכול לגדול אם לא משקים אותו ומדשנים את האדמה שלו״ המאמן פורטר נעמד מאחוריי לצידו של לוק.
מנלי והדיקן גרינברג הביטו זה על זה ואז התלחשו למשך דקות ארוכות. הלב שלי פעם במהירות ובתוכי התפללתי שמה שהאידיוט הזה שאני אוהבת כל כך עשה למעני יצליח, בשביל שנינו ובשביל חברי הקבוצה שלו. בבקשה תן לזה להצליח.
אחרי דקות ארוכות של מתח בלתי נסבל וליחשושים עוד יותר בלתי נסבלים מנלי והדיקן סוף כל סוף פנו אלינו. אני תפסתי את ידו של לוק והחזקתי בה בחוזקה כאילו הייתה הגלגל הצלה שלי ברגעים האלה.
״שמענו את כל מה שהיה לכם להגיד. האמת היא שלא הותרתם לנו ברירה אמיתית... הקבוצה של הבנות תוכל לשחק בשנה הבאה. אני מקווה שכולכם מרוצים״ מנלי לא נשמע מרוצה בכלל כשבישר לנו את הדברים אבל זה לא עניין אותי.
דמעות של אושר זלגו על לחיי ואני קפצתי מהכיסא היישר לזרעותיו של לוק שתפס אותי וחיבק אותי אליו חזק. יבבתי בהקלה מהולה בהלם אל תוך החולצה שלו. הייתי כל כך מאושרת, כל כך אסירת תודה וכל כך נרגשת. עדיין לא הצלחתי לקלוט איך לוק, לוק וכל החברים שלו שינו את היום שלי ואת החיים שלי מין הקצה אל הקצה.

*לוק*-
אני וטס ישבנו על ספסלי הפלסטיק באחת מהשורות העליונות של הכיסאות שהקיפו את זירת הקרח שנפרשה מתחתינו. ראשה של טס נח על כתפי וידה הייתה נתונה בידי. שנינו ישבנו בשתיקה כבר שעה ארוכה ופשוט הבטנו על הזירה הלבנה ומלאת השריטות החבויות שמתחתינו.
לא הייתי בטוח בכלל שהתוכנית שהגיתי הבוקר תצליח בכלל אבל הייתי מוכרח לנסות אז גייסתי את כל הקבוצה שלי למפגש ושם חלקתי איתם את התוכנית שלי. היו כמה שהתנגדו וטענו שהדיקן ומנלי צודקים שהם ביטלו את קיום קבוצת ההוקי הנשים המיותרת שלא זוכה בשום דבר. אבל גם אלו שהתנגדו בסופו של דבר נפלו למכבשי הלחץ החברתי שלי ושל החברים שלי. קלרמן יכל להיות טיפוס חלקלק מאוד כשהוא רצה. ככה כולם חתמו על המסמך שציין שכולנו נפרוש מהקבוצה ולא נשחק בעונה הבאה אם הבנות לא ישחקו. הדיקן גרינברג ומנלי היו שמחים מאוד כשביקשתי לפגוש אותם אבל הם מאוד לא שמחו כשהופעתי עם כל חברי הקבוצה שלי והמסמך עם החתימות של כולנו ללא יוצא דופן. אבל שמתי על זה זין. כל מה שהיה חשוב זה להוכיח לטס מאיזה חומר קורצתי, מי אני ושאני באמת מאמין בחלומות שלה ובמה שחשוב לה כי אני מאוהב לה בצורה. פשוט מאוהב בכל כולה עם כל הציניות, הפינות החדות והפה הגדול שלה.
דיברתי עם סיירה לפני וידעתי שהיא תהיה בזירה בדיוק בזמן השיחה שלי עם הדיקן ומנלי. זה היה תיזמון מושלם בדיוק כמו על הקרח כשהכל עבד לטובתי אבל לא ידעתי אם זה מספיק טוב כדי להבקיע גול.
אבל ההימור שלי השתלם והעובדה שהמאמן עמד לצידנו רק עזרה לנו. עשיתי בשביל טס את כל מה שיכלתי וגם אם זה לא היה מצליח עדיין הייתי גאה בעצמי ובגבר שידעתי שאני תמיד שואף להיות.
״למה עשית את זה?״ קולה של טס שבר את הדממה.
״כי אני אוהב אותך, כי אני אידיוט שאומר דברים בלהט הרגע ומתחרט עליהם, כי אני מאמין בך ובחלומות שלך, כי את חשובה לי... תבחרי לך סיבה כי יש עוד מיליון״ עניתי בשקט וליטפתי את גב כף ידה עם אגודלי בתנועות מעגליות.
״לוק... אני... אני לא יודעת מה להגיד״ טס הנידה בראשה.
״את לא צריכה לומר כלום. אם זה היה ההפך את היית עושה בדיוק אותו דבר בשבילי״ אמרתי בביטחון מלא.
״הייתי עושה בדיוק אותו דבר״ טס אישרה ואני נישקתי את גב כף ידה בעדינות.
״זה מה שעושים בשביל מישהו שאוהבים״ הרמתי את פניי והבטתי עליה.
הלב שלי פעם במהירות כפולה והשפתיים שלי מיד העלו חיוך. זה היה פאקינג מוזר איך בכל פעם שהבטתי עליה החיוך באופן אוטומטי בא לשפתיי. בחיים לא הייתי עם אף בחורה שגרמה לי להרגיש כפי שטס גרמה לי להרגיש. בחיים לא הייתי עם אף אחת שגרמה לי לרצות להיות טוב יותר, להיות שמח יותר, להיות ישר יותר, להיות אמיתי יותר.
אף אחת מלבדה. בעולם מלא בחורות אקראיות טס דאונס הייתה פאקינג חד קרן. חד הקרן שלי.
״אתה יודע שמחווה גדולה אחת לא תגרום לי לא לכעוס עלייךועל מה שאמרת לי ולסלוח לך, נכון?״ טס הרימה גבה זהובה.
״אני יודע שבשבילך אני צריך להתאמץ״ הנהנתי בידיעה שזו רק ההתחלה כדי לגרום לטס לסלוח לי על החרא שאמרתי.
״אוף! אתה חייב להפסיק להיות כל כך מושלם זה ממש מקשה עליי לכעוס עלייך!״ טס הכתה קלות את החזה שלי.
״אז אולי תפסיקי לכעוס עליי פשוט?״ משכתי בכתפיי.
טס נאנחה ואני ניצלתי את רגע החולשה ורכנתי קדימה מנשק את שפתיה בעדינות. שיט... התגעגעתי לשפתיים האלה כל כך. טס כרכה את זרעותיה סביב צווארי והנשיקה הייתה איטית, עדינה ומלאת כוונה. טס הייתה שלי ואני התכוונתי לעשות הכל כדי שהיא תסלח לי בלב שלם וכדי שהיא תהיה מאושרת.