On the ice

פרק 2

*טס*-
אחרי השיחה עם המאמן אני וסיירה נוסעות הביתה בהונדה החבוטה שלה כשרק שירי פופ חלושים מתנגנים ברקע.
השתיקה שלי מתקבלת יפה אך ורק בזמן הנסיעה לדירה הקטנטנה שאנחנו חולקות שנמצאת ממש מרחק של 10 דקות נסיעה מהקמפוס ובאופן מתסכל צופה ממש על הבניין בו מתגוררים חלק נכבד מקבוצת ההוקי של הגברים. נו בואו לא נגזים ונקרא להם גברים... הם... קופי אדם על מחלקיים, אומנם עם קורדנאציה מרשימה אבל עדיין קופים.
ברגע שאנחנו בבית סיירה מחליטה שאנחנו עושות ערב סרט להרמת המורל ושולחת אותי למטבח להביא חטיפים ושתייה בזמן שהיא מחברת לטלוויזיה את המחשב הנייד שלה.
אני הולכת מיד למטבח ועושה כדבריה למרות שהדבר האחרון שבא לי לעשות הוא ערב סרט. הייתי מעדיפה פשוט להתכרבל במיטה ולצפות בשידור חוזר באס פי אן ופשוט ללכת לישון ולשכוח לרגע מכל הבעיות שאני הולכת להתנגח איתם החל ממחר בבוקר.
אבל העדפתי לא להתעסק עם סיירה הלילה. אל תתנו לעיני התכלת הגדולות והתמימות,לבגדים החמודים ולחיוך המתוק שלה מסתתרת מפלצת לא קטנה שיכולה להפוך את העולם אם היא תרצה... לפעמים אני מרחמת על הבחורים שבטוחים שסיי היא טרף קל... עוד בלונדינית מטומטמת ועשירה שהם יכולים לזרוק ולדפוק. אבל סיי היא לא בלונדינית מטומטמת... היא אולי עשירה אבל רחוקה מאוד מהסטראוטיפ שאתם חושבים עליו. אני יודעת כי פעם חשבתי עליה בדיוק אותו הדבר ואז הבנתי שטעיתי בגדול ומאז אנחנו החברות הכי טובות כבר כמעט עשור.
סיירה בוחרת באופן אירוני במשימה בלתי אפשרית ואנחנו מתרווחות על ספת העור שתומס אח של סיירה עזר לנו להוביל מהדירה הישנה שלו לפני כמה חודשים טובים אחרי שהספה שלנו נהרסה לחלוטין בתקרית מצערת שעירבה מקל הוקי וחיקויים היסטריים כשאני, סיירה ודניאל היינו שיכורות לחלוטין.
סיירה מתחילה את הסרט אבל אני לא מצליחה להתרכז בו. טום קרוז מפוצץ דברים וקופץ מבניינים כשאני בכלל חושבת על תוכנית פעולה להציל את הקבוצה שלי. אם הוא חושב שלו יש משימה בלתי אפשרית הוא עדיין לא פגש אותי.
אבל ממש כמו טום קרוז אני מתכוונת להפוך את המשימה הזו לאפשרית. אבא לא גידל מפסידנית ואין סיכוי שאני הולכת להיות מובסת במיוחד לא על ידי ראש מחלקת הספורט ג׳ורג׳ מנלי שמנגב את התחת בדולרים שמגיעים כל שנה מקבוצות ההוקי, הפוטבול והכדורסל של בית הספר ובטח לא מהדיקן גרינברג שאם היה יכול היה בונה לספורטאים הגברים ובמיוחד ללוק ׳השמוק׳ פרקינס מקדש מוזהב.
אז בזמן שסיירה שקועה בסרט אני פורשת לשירותים הקטנים ומחייגת את המספר של אבא. אם יש גבר שלעולם לא יאכזב אותי זה אבא שלי. ואכן אחרי שני צלצולים אבא מרים את הטלפון.
״טסי, היי״ קולו רועם מהעבר השני של הקו ומסביב נשמע רעש של תנועה סואנת. הוא בוודאי בעבודה כרגע, נוהג על המשאית שלו.
״היי אבא״ אני מנסה להשמע בסדר אבל אבא שלי מכיר אותי טוב מידי.
״מה קרה?״ הוא מיד שואל. אני מספרת לו על הנטישה ההמונית, על השיחה עם המאמן ועל הפחדים שלי.
אבא מקשיב ואחרי שתיקה של כמה שניות קולו רועם מעבר לקו.
״אז מה התוכנית טסי?, יש לך רק חודש ואת חייבת להזדרז״
אני מחייכת מהצד השני של הקו. כל הורה אחר היה ממליץ לילד שלו לנטוש, ללכת לכיוון אחר, מנחם אותו אבל לא אבא שלי... הוא מאמין בי ויודע שאני אלחם.
״אודישנים לחברות קבוצה חדשות והפעם לא לבחור מחוסר ברירה, אני רוצה קבוצה טובה״ אני שוטחת בפניו והוא מהמם באישור.
״תצטרכי למצוא תורם וגם מקום להתאמן בו מלבד הזירה בקמפוס שתפוסה עכשיו על ידי הקבוצה של הגברים״ אבא מוסיף ואני יודעת שהוא צודק.
״אני אדבר עם קיילב שייתן לי זמן החלקה בתמורה לכמה משמרות בבר ובנוגע לכסף עדיין אין לי תוכנית אבל אני אמצא משהו״ אני מבטיחה.
״תדברי עם סיירה, היא לומדת על זה בשיווק ומנהל עסקים ואולי יהיו לי רעיונות לגייס תורם או כספים ותוכלי לדבר גם עם אמא שלך... היא תדבר עם טוד...״ ברגע שאמא ובעלה עולים בשיחה כל גופי מתקשח ואני נוהמת.
״אין סיכוי! אני לא מבקשת מהם אפילו פני״ אפילו המחשבה על לבקש מטוד קופר, האיש שפעם היה החבר הכי טוב של אבא שלי והיום הוא בעלה של אמא שלי והאיש שאני הכי מתעבת על הפלנטה.
״תשקלי את זה, טסי״ אבא מבקש אבל אני מסרבת אפילו לחשוב על זה. אמא שלי וגם טוד הם האנשים האחרונים שאני אבקש מהם עזרה.
״אני חייבת לזוז אבא, נדבר מחר, אוהבת אותך״ אני מסיימת את השיחה ואבא נפרד ממני ומאחל לילה טוב.
אני חוזרת לסלון ומוצאת את סיירה רדומה על הספה וחיוך עולה על שפתיי. לפחות יש לי עדיין על מי לסמוך ובשביל מה להלחם.