On the ice

פרק 29

פרק 29-
*לוק*-
לגמתי נשימה ענקית של אויר יש לתוך הריאות ונסיתי להתאזן והרגע. המפתח לכל משחק טוב הוא להיות רגוע ולהגיע מנטלית עם ההבנה שהכל יכול לקרות אבל שום אופציה מלבד ניצחון לא מתקבלת.
עצמתי את עייני והדבקתי לשפתיי את החיוך הכי גדול שהיה לי בארסנל. העליתי במוחי שוב את השיחה שהייתה לי עם אבא לפני שנכנסתי למלתחות להתחיל להתארגן לקראת המשחק. הוא חיכה לי שעון על המכונית שלו לבוש במכנס חליפה אלגנטי שחור וחולצת טי שירט עם הסמל של הקבוצה שלנו ובצבעי האוניברסיטה. החיוך המטומטם שהדבקתי על פניי נעשה פאקינג אמיתי כשנזכרתי במה שקרה רק לפני פחות מעשרים דקות.
״לוק!״ אבא נופף בהתלהבות שלא זכרתי שהוא מסוגל לה בכלל.
״היי אבא״ חייכתי ונתתי לו חיבוק חזק.
״אתה מוכן לכסח אותם שם?״ אבא שאל וטפח על החזה שלי.
״אני מוכן לגמריי״ הנהנתי משוכנע במאה פאקינג אחוז.
אבא חייך אליי שוב חיוך מואר ומרוגש ונופף לשאר החברים שעמדו מאחוריי והביטו בנו.
״כולכם מוזמנים למסיבה בבית שלנו אחרי המשחק, לא משנה מה יקרה!״ אבא קרא אליהם וכולם צהלו בתגובה.
״אתה לא חייב לעשות את זה אבא״ הנדתי בראשי.
״אני יודע אבל אני רוצה. אני ופנלופי טסים לניו יורק ממילא הלילה אז יהיה לך את הבית לסופ״ש הקרוב. פשוט תהנה אחריי העונה המלחיצה הזו״ אבא חייך חיוך כנה.
משהו בחזה שלי התרחב ונעשה חמים. אחרי שנים ששמרתי בלב את כל הרגשות שלי ומעולם לא סיפרתי דבר לאבא שלי סוף כל סוף התחלנו להתקרב שוב.
אחרי שאמא שלי מתה אני ואבא נשארנו לבדנו ומערכת היחסים שלנו השתנתה שוב ושוב במהלך השנים אבל ללא ספק הגיעה לשפל בשנים האחרונות אחרי שאבא פגש את פנלופי והתחתן איתה. פנלופי עדיין לא הייתה האדם החביב עליי אבל הבנתי שאני יכול לחיות בדו קיום עם הנוכחות של פנלופי בחיים שלנו כל עוד אבא שלי ואני עדיין שומרים על מערכת יחסים תקינה וטובה. אבא לקח לתשומת ליבו את כל הדברים שפתחתי בפניו באותו סופש אחרי השיחה מאירת העיינים שהייתה לי עם טס. הוא לקח אותם לתשומת ליבו וניסה לשפר את מערכת היחסים שלנו ואני בהחלט כיבדתי את המאמץ שלו וקיבלתי אותו בזרועות פתוחות. אהבתי את אבא שלי ורציתי לוודא שאני לא הולך לאבד אותו כמו שאיבדתי את אימא שלי לפני שנים רבות.
״תודה אבא״ הנהנתי לעברו.
״אין בעד מה, עכשיו לך לחסל להרווארד את הצורה, בן. גו פנוויל!״ אבא טפח על גבי בחוזקה.
״גו פנוויל!״ הנהנתי והרגשתי פרץ של התרגשות ואדרנלין התפוצץ בגופי.
אבא הנהן ונפרד ממני בעוד חיבוק לפני שהצטרף לתור המתארך של אנשים שהיו בדרכם לתוך הזירה. מכיוון שאנחנו האלופים המכהנים המשחק עמד להתקיים אצלנו בקמפוס. משחק ביתי תמיד היה הדבר הטוב ביותר עבור הקבוצה שלנו. ככל שיותר אנשים ישבו ביצעים שלנו כך הביצועים שלנו השתפרו לאין שיעור.
״היי! פרקינס בוא הנה ותעלה על ציוד לפני שהמשחק הארור מתחיל!״ המאמן פורטר קרא מפתח כניסת השחקנים ואני לא בזבזתי עוד חצי שנייה.
בזמן שעליתי על ציוד הטלפון שלי צפצף עם הודעה מברייסון פיטמור הקפטן שלנו לשעבר שהוביל אותנו לניצחון בשנה שעברה. עכשיו הוא חי את החלום ושיחק עבור ה׳בוסטון בארוניז׳ שהייתה אחת הקבוצות הכי טובות בליגת ההוקי הלאומית.
פיטמור:׳אתה אלוף וגם אני צופה במשחק מרחוק. תעשה את זה כמו שאתה יודע, אני מאמין בך פרקינס אז בלי פאקים מיותרים. תגן על התואר שלי ותהפוך אותו לשלך. בהצלחה לך ולכל הקבוצה׳.
ההודעה מפיטמור הייתה הדחיפה האחרונה שהייתי זקוק לה לפני המשחק. ידעתי שאני לא יכול לאכזב אותו אחרי שהוא השקיע בי זמן ומאמץ. לא אותו ולא את המאמן פורטר ולא את חבריי הקבוצה שלי ולא את אבא שלי ולא את עצמי. לא יכלתי לאכזב את עצמי... זה היה המאני טיים ואלוהים יודע שהעונה הזו יכלה להיות הרבה יותר טובה ממה שהיא הייתה אבל עכשיו הגיע הזמן להבריק ולהראות ממה אני והחברים שלי עשויים.
״כולם להתקבץ!״ קראתי חמש דקות לפני ההכרזה לעלות לקרח.
כולם התקבצו במעגל והניחו את הזרועות שלהם על כתפיו של השחקן לצידם. אני הייתי בין ג׳ייס לאיילי. מבטי נע מסביב ויצרתי קשר עין עם כל אחד ואחד מהם.
״אנחנו הולכים לקרוע להם את הצורה! אנחנו הולכים לנצח במשחק הזה! אנחנו הולכים להוכיח לכל מי שפקפק בנו מי האלופים! אנחנו הולכים לזכות בפאקינג פרוזן פור! אתם איתי?!״ הקול שלי הדהד מהקירות ואפשר היה להרגיש את האנרגיה המטורפת שזרמה באויר.
״כן!!!״ כולם שאגו באחידות בתשובה.
״גו פנוויל!!!״ צרחתי.
״גו פנוויל!!!״ הם צרחו חזרה.
כמה דקות אחר כך כבר היינו על הקרח מול הירבים שלנו. הנבחרת של הרווארד לא באה לשחק משחק רגוע וקליל, הם באו פאקינג להלחם. לרוע מזלם גם אני והקבוצה שלי באנו להלחם ואין שום פאקינג דבר שיעצור אותנו. היינו כוח טבע ארור כרגע על הקרח שראה אינספור משחקים לפנינו ויראה עוד אינספור אחרינו. נלחמנו על הדבר שהכי רצינו- להיות פאקינג אלופים שוב.
הראש שלי היה עמוק בתוך המשחק שהיה כל כך מהיר וכל כך אינטנסיבי שלא העזתי לאבד את הפוקוס שלי ולחפש בקהל פנים מוכרות בזמן ששיחקתי. ההגנה שלהם הייתה כמעט בלתי חדירה. כמעט. אבל אני וג׳ייס עשינו כמה תרגילי הטעייה עד שאחד מהם הצליח והשגנו את הגול הראשון לטובתנו. היו להם שתי הזדמנויות להכניס גול ברבע הראשון של המשחק אבל איילי חסם באלגנטיות את שתי ההזדמנויות.
אחרי שאחד השחקנים שלהם העיף את קייסי לצד השני של הקרח ומשך בחולצה שלו הגיעה לנו הזדמנות לגול עונשין. ג׳ייס היה זה שהכניס את הגול.
הרבע השני הסתיים אחרי שאנחנו חסמנו עוד ניסיון לגול שלהם ואנחנו לא הצלחנו להבקיע עוד גול.
הרבע השלישי התחיל איטי אבל מהר מאוד תפס תאוצה ואחרי שהם הצליחו להכניס לנו גול המאמן פורטר עשה חילופים והעלה את קלרמן מהספסל להצטרף לקייסי בעמדות ההגנה. משם הדרך לעוד גול הייתה קצרה במיוחד ואני הכנסתי להם עוד אחד. אחרי כמה דקות היה לנו שוב כמעט גול אבל השוער שלהם החליט סוף כל סוף להתאפס ועצר אותו בזמן.
הרבע האחרון היה הרבע הקשוח ביותר והראוורד זכו בגול עונשין שעף מעל ראשו של איילי ונכנס לתוך הרשת. אחר כך הם כמעט הבקיעו עד פעמיים אבל קלרמן וקייסי עמדו איתנים בכל פעם שהם ניסו להכניס גול.
כשהזמזם הרעיש מעל הראשים שלנו והכריז על סוף המשחק אני מצמצתי בעייני והרמתי את ראשי אל לוח התוצאות הענק שהבהב מעל הראשים של כולם.
3-2. 3-2. 3-2. קראתי את המספרים האלה מהלוח שוב ושוב ועצמתי את עייני ואז פקחתי אותן כדי לוודא שאני לא פאקינג הוזה. לא... אני לא הוזה.
ברגע אחד כל חברי הקבוצה שהיו על הקרח עטפו אותי והתנפלנו אחד על השני בחיבוקים וצעקות שהגיעו ישר מתחתית הבטן שלנו. ניצחנו בפרוזן פאקינג פור!!!! פאקינג יאאאאאא!!!!!.
הקהל שאג בהתלהבות והאדרנלין שזרם בגופי היה בלתי ניתן לריסון בזמן שהחברים שלי הרימו אותי על כפיהם והניפו אותי באויר כאילו הייתי הגביע הארור שבו זכינו לפני כמה רגעים. מצלמות הבהבו בפנינו ופלאשים הבזיקו מכל כיוון. המאמן פורטר, ג׳ורג׳ מנלי והדיקן גרינברג הצטרפו אלינו לתמונות הניצחון עם הגביע והמדליות שכל חבר קבוצה קיבל. הצטלמנו לתמונות אישיות ואז חברי הסגל הצטלמו איתי בנפרד. האחרון היה המאמן פורטר שאחרי הפלאש האחרון ביקש ממני לבוא לפגוש מישהו. הוא הוביל אותי לתא המאמן שבו ישב גבר מקריח בחליפה ולצידו איש שיכלתי לזהות בכל מקום- קן טלבוט. קן היה אחד משחקני ההוקי האגדיים שגדלתי עליהם והערצתי במשך כל חיי ועמד בשורה אחת עם טוד קופר ושאר אגדות הוקי חיות ונושמות.
״טוב לפגוש אותך סוף כל סוף, לוק פרקינס״ האיש בחליפה הושיט לי את ידו.
אני לחצתי אותה וחייכתי חיוך שבמקרה הטוב היה לחוץ ובמקרה הרגע נראיתי כמו פסיכופת כשהזיעה נוטפת על פניי ובידיי הקסדה שלי.
״תודה אדוני״ הנהנתי.
״אני סקוט באטרס הבעלים של הבוסטון ברואניז וזה קן טלבוט המאמן הראשי שלנו״ סקוט הציג את עצמו ואת קן שלא היה צריך פאקינג הקדמה.
לחצתי את ידו של קן שחייך לעברי והכריז שנעים להכיר אותי ושזה היה משחק מעולה. קן טלבוט הרגע החמיא למשחק שלי, פאקינג שיט.
המשכנו לשוחח דקות ארוכות וסקוט אמר שהוא שם עליי עין ועם העונה הבאה תראה כמו העונה הזו אני הולך לשחק בליגת ההוקי הלאומית ללא ספק בסיום הלימודים. קן התבדח שאני לא אשכח מי פנה אליי ראשון כשקבוצות ילחמו להחתים אותי אצלם ואני הבטחתי לו שאין שום סיכוי שאני אשכח את זה.
כמה דקות של שיחה לאחר מכן המאמן פורטר שיחרר אותי ואני החלקתי בלי לחשוב מידי לעבר היצעים. נפרדתי מהמחלקיים שלי בתחילת המדרגות שהובילו ליציעים ועשיתי את דרכי לעבר המקומות שהיו שמורים לאנשים שחברי הקבוצה הזמינו. עייני חיפשו את טס ומצאו אותה במהירות. היא ישבה עם סיירה ואריאל שדיברו בהתלהבות ועם תנועות ידיים מוגזמות אבל היא לא התערבה בשיחה וראשה היה קבור בנייד שלה. היא לבשה את החולצה שלי וכמו תמיד הזין שלי היה ראשון להגיב. בן זונה.
״בייבי!״ קראתי והיא מיד הרימה את ראשה מהנייד וחיוך עיטר את שפתיה.
הבנות זזו לה מהדרך כשהיא פילסה את דרכה אליי. אני מיד עטפתי אותה בזרעותיי והנפתי אותה באויר כמו שהנפתי את הגביע לפני כמה דקות.
השפתיים שלנו מצאו את הדרך במהירות ונישקתי אותה בתאווה. אלוהים... אני פשוט פאקינג מאושר, פאקינג מאושר.
״אני אוהב אותך, טס״ התנשפתי לתוך פיה כשעלינו לנשום אויר.
עיניה הכחולות מצמצו את הדמעות שהחלו להיווצר בהן. היא חיבקה אותי וקברה את ראשה בחזה שלי למרות שהייתי פאקינג מיוזע ומסריח.
״אני אוהבת אותך, לוק״ היא אמרה בשקט.
הלב שלי התרחב בחזה שלי עד שהרגשתי שהוא עלול לשבור לי את הצלעות. אני אוהב את הבחורה הזו כל כך... בחיים לא חשבתי שאהבה זה משהו שיהיה בגורל שלי בזמן הקרוב אבל טס הוכיחה לי אחרת.
היא הייתה כל מה שרציתי מבת זוג- נחושה, חזקה, בעלת חוש הומור משובח, הרפתקנית, לא פוחדת מכלום וכל כך יפה. כל כך יפה גם מבפנים וגם מבחוץ. ואיכשהו האישה המדהימה הזו אהבה אותי חזרה.
״אני אוהב אותך, אני אוהב אותך, אני אוהב אותך״ אמרתי את המילים האלה שוב ושוב והחזקתי את פניה היפות בידי.
רציתי לראות את הפנים שלה ואת העיינים היפות שלה ואותה... רציתי לראות אותה עכשיו ותמיד.
״אני אוהבת אותך כל כך לוק פרקינס״ דמעה שקופה נפלה מעיניה והתגלגלה על לחייה.
אני נישקתי אותה והטעם שלה התגלגל לי על הלשון באיטיות ולא יכלתי לעצור את עצמי מלגעת בה ולרצות אותה. היא הייתה פאקינג מושלמת בשבילי, מי היה פאקינג מנחש.
״תמצאו חדר!״ קריאה מאחד הספסלים שמעלינו גרמה לנו להתנתק רק כדי להתפקע מצחוק.
״אתה פשוט משוגע, לוק פרקינס״ טס הנידה בראשה.
״אני יודע״ הנהנתי ולא התכוונתי להתנצל.
״היית מעולה שם. אני כל כך גאה בך, בייבי... זה היה אחד המשחקים הכי טובים שלכם״ טס הניחה את ידה העדינה והקרירה על לחיי הלוהטת והמיוזעת.
״זו מחמאה? על המשחק שלי?״ הרמתי גבה בהלם מעושה.
״אל תתרגל, אידיוט״ טס גיחכה.
״אין פאקינג סיכוי״ הנדתי בראשי וצללתי לעוד נשיקה מתוקה.
״אני אוהבת אותך והכל בייבי אבל אתה חייב מקלחת״ טס דחפה את חזי קלות אחרי שהתנתקנו.
״אני הולך להתקלח ואת מחכה לי ליד המכונית שלי. אבא השאיל לנו את הבית לסופש ויש הלילה מסיבה״ חיוך ענק שלא הצלחתי לעצור היה על שפתיי.
״אני אחכה. עכשיו לך להתקלח לפני שחוש הריח שלי משתבש״ טס גיחכה.
נישקתי אותה פעם אחת אחרונה לפני שפרשתי למלתחות עם חיוך ענקי שמרוח לי על השפתיים והידיעה שלא משנה מה ואפילו אם הייתי מפסיד היום על הקרח ניצחתי את הניצחון הכי גדול שיכלתי לנכס לעצמי- האהבה של טס דאונס.