Made of wish 〉Niall H - Hebrew

Chapter 1

🌸🌸🌸🌸🌸🌸הווה🌸🌸🌸🌸🌸🌸

על שולחן העץ עמדה מסגרת מתכת, חרוטה עם הקדשה אישית. שתי דמויות, אחת גבוהה מהשנייה במקצת, חיוכים מרוחים על פניהם. הדמויות היו לבושות בבגדים חדשים שנועדו לאירוע מיוחד, חג.

״באהבה לזוג היונים,לני״ ומתחת להקדשה,מבחינים בקושי ב'3 לספטמבר'. אמה פנקונזי נהגה להסתיר כל זכר למערכת היחסים האחרונה שלה, אבל את אותה מסגרת היא החליטה להשאיר על שולחן העבודה שלה. התמונה ההיא לא צולמה באירוע כה מיוחד והזיכרון שלה מאותו היום, ה3 לספטמבר, היה נחמד.

כל הזכרונות שלה מאותה מערכת יחסים היו נפלאים. היא פשוט אהבה את אותה תמונה בצורה יוצאת דופן. הדמויות ההן היו נראות קורנות אור ושמחה מבדרך כלל, החיוכים שלהם הבליטו את הקוביות הלבנות והמבריקות שלהם והעיניים שלהם נצצו. שיערה של אמה באותה התמונה היה גלי ובריא, הגיע עד אחרי הכתפיים והיא לבשה חולצת כותנה אפורה קצרת שרוולים עם רקמת פרחים סביב הצוואר.

הדמות שלידה לבשה חולצה כחולה מכופתרת. היא נזכרה לרגע איזה ריח נעים וסתווי החולצה הדיפה באותו היום. ה3 לספטמבר. ל"דמות" שבתמונה, שהייתה לצד אמה היה שם. כל זיכרון שקשור לאותה הדמות אמה החליטה למחוק, גם את השם.

הזיכרון היחיד שהשאירה ואהבה להשאיר הייתה אותה תמונה. אמה פנקונזי לא רצתה יותר זכר מאותה הדמות, אבל משום מה לא יכלה להעלים ממבטה את אותה התמונה. זה נועד להיות שם.

🌸🌸🌸🌸🌸🌸עבר🌸🌸🌸🌸🌸🌸

Chapter 1

קברתי את ראשי בכר הלבן וניסיתי לחטוף בשבילי עוד כמה דקות שינה לפני שאני ונייל נצטרך להתעורר לעוד בוקר בחיק הטבע ול"הנאה צרופה" של טיפוסים והליכות.

"רק עוד קצת, אני מתחננת" מלמלתי מתחת לפרצוף העייף שלי.

"רק עוד כמה רגעים של שינה", המשכתי. פשוט תיעבתי את העובדה שנייל היה בחור של בוקר שאהב להתעורר מוקדם. הוא הבטיח שבזמן שאנחנו בחופשה שלנו הוא ישתדל למעני לדאוג שלא נקום כל כך מוקדם.

צלצולי הטלפון וטריקת המגירות בחמש לפנות בוקר לא עשו לי טוב בכלל, שנאתי את זה.

"גם היום מטפסים על הר?", צחקתי ושיפשפתי את עיניי, התמונה לאט לאט התבהרה לי.

נייל עמד ליד המיטה,לבוש בבוקסר וחולצה בלבד. הוא נאבק עם המכנסיים שלו וסגר את הרוכסן במהירות,ניסה לדחוס את הדברים שלו במזוודה.

שיניתי את התנוחה שלי והתיישבתי על הכרית, נשענת על עץ המיטה ומנסה להבין מה המתרחש.

"לא היום לאב, לא היום" הוא אמר וחייך אליי.

עדיין מבולבלת.

"טוב", הוא צחק."היום לא נטפס על שום הר".

"מה קורה כאן? לאן הולכים?" שאלתי מפהקת. לצד המיטה בחדר היה מונח לוח שנה קטן ואני ונייל, כל אחד בתורו נהג לסמן 'ווי' על כל יום שעובר.