Made of wish 〉Niall H - Hebrew

Chapter 24

🌸🌸🌸🌸🌸🌸הווה🌸🌸🌸🌸🌸🌸

ישבתי לבד מול החלון צופה בטיפות הגשם הנותרות על החלון ועל האנשים שהולכים ושבים ללא סוף.

מאז אותו היום שראיתי אותו ואותה, הבנתי שאני לא אוכל לברוח ממנו. כל דבר שאראה או אסתכל עליו יזכיר לי אותו והוא ירדוף אותי לנצח.

החלטתי לעזוב. תוך שבוע כל מה שהייתי צריכה כבר היה ארוז, לני בכתה. היא בכתה המון ביום שעזבתי כי הייתי חלק חשוב ממנה והיא חשובה לי כל כך. אבל ידעתי שאם אני אמשיך להיות שם אני אשבר לגמרי.

רוס כעסה עליי, כשסיפרתי לה שאני עוזבת היא התאכזבה ממני.

היא אמרה שהיא תמיד חשבה שאני בן אדם חזק וחכם והיא תמיד קינאה בי בגלל זה והיא התאכזבה לגלות שלא.

סיליבר בכתה מעט והיה לה קשה עם העזיבה שלי, היא נפרדה ממני יפה ואני שמחה שהיא קיבלה את זה. את העזיבה שלי.

ואמא שלי,אמא שלי שכנעה אותי ללא הפסקה להישאר-אבל לא יכולתי. רציתי לעזוב כמה שיותר מהר.

אבל בחיים לא חשבתי שזה יהיה גרוע יותר.

כבר עברו שנתיים ויותר מאז שעזבתי.

עברתי לגור בעיירה קטנה וירוקה שנמצאת במרחק של 3 שעות נסיעה ממנצ׳סטר.

התבודדתי כי זה מה שרציתי לעשות. אבל עכשיו אני מרגישה כל כך לבד.

מידי פעם סיליבר הייתה מתקשרת, ורוס הייתה שולחת מכתבים אבל אף פעם לא עניתי להם. ולסיליבר לא ממש התייחסתי, השיחות היו מרובות מילים מהצד שלה בלבד. רק האזנתי לה, והשמעתי מילה או שניים בשיחה.

המשפחה והחברות שלי הן חלק מהעבר וגם נייל. בכל פעם שאני מנסה ליצור קשר עם דברים ואנשים מהעבר גם הוא קופץ לו.

אז אי אפשר. מצטערת.

התרחקתי כל כך מכל מה שסבב אותי פעם אבל עדיין נייל נמצא בכל מקום. וזה מכעיס אותי כי יכולתי להישאר בקשר עם האנשים שאני אוהבת. הרי בכל מקרה נייל היה רודף אותי.

אבל זה מה שהוא רצה, שאני אהיה לבד ואהיה בודדה.

אני ממשיכה לשבת מול החלון ולחשוב על משמעות החיים. נותרה לי בכלל סיבה להמשיך להיאבק על זה?

אני פוחדת מהמוות האמת היא.

אני לא רוצה למות.

אבל לפעמים זה מרגיש הפיתרון היחיד.

ומה אם אין כלום אחרי המוות? ו'מקום טוב יותר' זו סתם שטות? או שמה אם מה שיש למעלה גרוע יותר מהמציאות?

אני אתן לחיים לעשות את שלם. אם הגורל ארצה שאמות אני אמות- אבל עד אז אני אחיה גם בסבל.

רציתי שינוי גדול. רציתי כל כך שינוי.

רציתי אנשים מסביבי, אנשים שאני אוהב ורציתי להיות מאושרת.

רציתי שמשאלת היום הולדת שלי תתגשם.

שאני אהיה מאושרת.

אתה מרוצה שם למעלה?

כי נייל גרם לי סבל ועכשיו הוא לא בחיים שלי. מבחינה פיזית.

פשוט תחזיר לי את המשפחה והחברים שלי ואני אהיה מאושרת!

צלצול טלפון. את המספר זיהיתי וזאת הייתה סיליבר. כבר עברו שבועיים מאז השיחה האחרונה שלי איתה, שערכה כדקה וחצי.

זאת ההזדמנות שלי, לחדש את הקשר.

"אמה, היי" היא אמרה במבוכה.

"היי", אמרתי ובלעתי את הרוק "סילי".

כמה זמן לא קראתי לה ככה? שנתיים אני חושבת. מאז שעזבתי.

יכולתי לדמיין אותה מחייכת לטלפון.

"מה את עושה?", שאלתי אותה בגמגום.

"בדיוק סיימתי לבשל, הכנתי פסטה!", היא אמרה בגאווה.

"אני סתם צופה בחלון, האנשים שבחוץ לא מעניינים במיוחד", אמרתי והיא צחקה. היא שמחה לשמוע אותי מדברת.

"ראיתי באינטרנט תמונות של העיירה, היא יפייפיה", היא אמרה.

"כן, היא באמת כזו." הסכמתי.

היי, סיליבר. אולי תבואי אליי? לבקר?

לא, זה רעיון טיפשי אמה. זה לא יעשה לך טוב. תשמרו לבנתיים על קשר טלפוני עד שתיהיי מוכנה.

זה עלול להיגמר ברע.

"סיליבר?", אמרתי לאחר שתיקה ממושכת.

"כן?"

"את רוצה...לבוא לכאן?", לחשתי בביישנות והיא מיד ענתה שכן.

למה עשיתי את זה?

"לא חשבתי שתשאלי!", היא צהלה משמחה.

הרגשתי שונה. כאילו עשיתי טעות איומה.

אבל הרגשתי טוב. כי אולי לשם שינוי אני לא אהיה לבד יותר.

סידרתי את הבית שלי וניקיתי אותו וקניתי המון עוגות ופירות, בחנתי את עצמי במראה ודאגתי שלא איראה יותר מידיי עייפה ועצובה.

יכלו לראות את העיניים שלי עוד אדומות אבל עם החיוך הענקי שהכרחתי את עצמי לזייף פחות הבחינו בעיניים שלי.

הרגשתי שאני מוכנה.

דפיקה בדלת, וסיליבר כבר הגיעה.

🌸🌸🌸🌸🌸🌸🌸🌸🌸🌸🌸🌸