🌸🌸🌸🌸🌸🌸🌸🌸🌸🌸🌸🌸
תמצאי לך מישהו שיאהב אותך יותר ממני.
מה זה אמור להביע?
החדר היה שקט מידיי, הוא הכאיב לי.
דקירות מעצבנות כאלה בראש והרגשתי כאילו אני עומדת להתפוצץ.
ואז בשלבי הרגיעה זה חזר.
אני ונייל הרגע נפרדנו והייתי חייבת לעשות משהו שישבור את השקט.
"דיי כבר!"
צעקתי.
"אההה!"
צעקתי שוב.
העברתי את אצבעותיי בשיערי והתנשפתי.
בגוף רועד התהלכתי למטבח ומזגתי לעצמי כוס מים. בהתחלה לגמתי אותה לאט ואז סיימתי אותה בשלוק אחד.
הדלת נפתחה וקפצתי מבהלה. זו רק לני. לא נייל.
לני.
נייל הלך כבר.
בחזרה למציאות, אמה!
"אמה, הכל בסדר?"
"הראש שלי מתפוצץ", מלמלתי ואחזתי בו כאילו הוא עומד ליפול.
"את לא נראית טוב", היא אמרה ובחנה אותי. ואז היא עזרה לי לעלות לחדר.
"נייל האידיוט...", מלמלתי ומעדתי, לני תפסה אותי.
"נפרד ממני.", המשכתי את המשפט והתנתקתי ממנה, הגוף שלי במכה אחת נפל מטה והתיישבתי על הרצפה חסרת אונים.
היא לא אמרה מילה, רק התיישבה ליידי וליטפה לי את הגב.
הייתי זקוקה לקצת חום.
הנחתי את ראשי בין הרווח לראש והכתף שלה ונתתי לדמעות שלי לזרום והיא חיבקה אותי.
העיניים שלי שרפו מבכי וזה לא הרגיש לי טוב. בכי שקט וכואב.
בחדר האמבטיה שטפתי את הפנים שלי והעיניים עוד כואבות ושורפות כמו בוקר נוראי חסר שינה.
השלכתי את הבגדים על הרצפה ונכנסתי למקלחת והמים הרותחים טיילו לי על הגב ואדים עלו מהם.
זה כאב כל כך אבל לא כמו הכאב הפנימי שלי.
נתתי לזה לשרוף אותי.
אחרי שהתנגבתי והתלבשתי ירדתי למטבח ואמא שלי ולני דיברו, הן השתתקו כשראו אותי.
"אני יודעת שאתן מדברות עליי", אמרתי והן הרכינו ראש והאדימו ממבוכה.
"אני בסדר. באמת.", שיקרתי.
"אני כבר בדרך ללהתגבר על זה, עוד חודש אני כבר קילומטרים רחוק מלחשוב עליו", הכרזתי ולני ואמא שלי חייכו ממבוכה.
הן ידעו שאני סתם ממלמלת עכשיו שטויות כמו בנות העשרה שיכורות.
ישבתי על הסלון, לא על הספה האדומה המטומטמת.
ספות יכולות להיות מטומטמות? הן הרי דוממות לא?
טוב, תראו את נייל. דומם אבל מטומטם.
צחקתי להערה העצמית שלי והצחוק השקט הפך לצחוק בקול.
נשמעתי כמו מישהי משוגעת. הייתי מאשפזת את עצמי לולא לא הייתי אני.
"דומם אבל מטומטם", גיכחתי וחייכתי.
תחבתי את הכפית בגלידה הקפואה והכנסתי לפה את גוש הגלידה הגדול וזה קיפץ לי בפה. קר. קר מאוד.
אני מתנהגת כמו ילדה בת 18 שהרגע היא והחבר שלה נפרדו.
צ׳יזי מידיי.
"אתה יודע מה?", שאלתי את החדר הריק בקול.
"אני לא צריכה אותך!" המשכתי לצעוק.
הצעקות הפכו לצחוק.
"אני באמת...", צחקתי חזק, "לא צריכה אותך".
ידעתי שלני ואמא שלי למעלה שומעות אותי, אבל הן מתעלמות כי הן יודעות שאני בכלל לא בסדר.
הנחתי את הראש על הכרית שבסלון והמשכתי לצחוק, עד שהתעייפתי ונרדמתי.
אני נהפכת למשוגעת.
אני בכאילו. רק בכאילו יורדת במדרגות ונעזרת במעקה ואז מישהו נחמד מציע לי את העזרה שלו.
'הוא מעקה בטוח יותר', אני חושבת לעצמי.
הוא מושיט את ידו ואני חוטפת אותה בשמחה.
אנחנו יורדים במדרגות ובכל פעם שיש מכשול או שאני עומדת ליפול, המעקה החדש שלי תופס אותי ועוזר לי לדלג על המכשולים.
אבל אז בשלב מסויים, ממש קומה לפני האחרונה- המעקה שלי מחליט להמשיך לרדת במדרגות לבד והוא מותיר אותי באמצע הדרך. באמצע המדרגה. בלי התראה מוקדמת.
'טוב, אני לא צריכה אותך!', אני אומרת וממשיכה לרדת לבד.
אבל אין מי שיתפוס אותי כשאני אפול נכון?
אז מעדתי ונפלתי, קיבלתי מכה חזקה. זעזוע קל.
הייתי קוראת למעקה שלי לעזרה אבל הוא כבר ירד במדרגות, בכל המדרגות.
'הוא מסתדר מצויין לבד', חשבתי לעצמי.
הוא חסר לי אבל אני לא חסרה לו.
הייתי זקוקה לו ועכשיו שהוא כבר לא עוזר לי אני מתקשה להמשיך לבד ואני נופלת.
אבל הוא? הוא הסתדר מאז ומתמיד. הוא רק עזר לי וכשסיים לעזור לי אני היחידה שהזיק לה מזה.
כולם חושבים שבגלל שנפלתי אז אני משוגעת.
אנשים נופלים לפעמים, נכון או לא?
אז זהו.
כן.
קוראים לי אמה פנקונזי ואני ונפלתי כי אותו אחד שהיה כל כך אדיב ונחמד הפסיק לעזור לי.
או שאני סתם משוגעת.
🌸🌸🌸🌸🌸🌸🌸🌸🌸🌸🌸🌸
YOU ARE READING
Made of wish 〉Niall H - Hebrew
Fanfiction❞שעה שאינה מוקדשת לאהבה היא שעה אבודה❝ - טאסו ••• נכתב בשנת 2013.
