🌸🌸🌸🌸🌸🌸הווה🌸🌸🌸🌸🌸🌸
החורף נהיה נורא יותר ויותר עם הזמן והשנאה של אמה כלפיו נהייתה גדולה הרבה יותר.
היא תמיד הרגישה כלואה בתוך עצמה אבל בגלל הסופות והגשמים היא גם הרגישה כלואה בתוך הבית.
באותו שבוע מלא בסופות וגשמים, אמה מצאה את עצמה מעלה זכרונות ואז צופה בעצמה בוכה ללא הפסקה.
היא יושבת על הכורסא האדומה וצופה בחלל הריק, בוהה בו ללא סיבה. מחשבות מן העבר מנסות לרוץ לעברה וכשהן מצליחות מעט היא מרגישה דמעה זולגת על הלחי שלה, היי, הנה עוד אחת.
היא מכסה את פניה בידיה הגדולות והמגושמות ומחכה שזה ייגמר. זה בחיים לא ייגמר? בבקשה תעשה שזה ייגמר.
תמיד אמרו שזמן זה התרופה הכי טובה. שקר. טעות.
הזמן רק מכאיב יותר.
עשייה היא הפתרון והתרופה. אבל היא אף פעם לא הצליחה למצוא טיפה של אומץ וכוח לעשות משהו, אז היא וויתרה.
אבל לבכות ולהתלונן על זה היא מצאה בדיוק את הכוחות הנדרשים לזה.
היא ידעה את זה, אבל לא ניסתה לשנות את זה וזה רק החמיר יותר ויותר עם הזמן.
היא שמעה את המשפט ההוא מהדהד בראשה ללא הפסקה ותמונה שחורה שנטענת שוב ושוב. התמונה לא מצליחה להתבהר.
אולי המוח של אמה מנסה שלא להראות לה את התמונה,כדי לא להכאיב לה.
לא לתת לה משהו שרק יזיק,אז הוא רק משמיע לה את האירוע.
"את יודעת שהעבודה יותר חשובה לי נכון?", היא שומעת ואז זה נקטע,צלילים כואבים ומחרישי אוזניים שטפו את מוחה.
זהו, היא לא מצליחה לשמוע יותר מזה.
למה המוח שלה פתאום משמיע לה את זה בלי התראה? היא תמיד זכרה אותו וכמה שהוא הכאיב לה אבל כבר ממזמן שתמונות וזכרונות ממנו לא רצות במוחה,למה פתאום?
היא סוטרת לעצמה. "תתאפסי על עצמך, די כבר".
ואז היא שוב שומעת את המשפט הזה. בפעם השנייה הקול נשמע יותר צלול וברור,בפעם השנייה הוא כבר יושב לה טוב על המוח ומטייל בו ומכניס חלקיקים שיישארו שם לנצח. אבל חוץ מזה שום דבר, היא לא שומעת יותר מזה.
התמונה עדיין לא מופיעה, הכל ריק.
היא מתייאשת, נמאס לה לשבת סגורה בתוך הבית ומפוחדת מהסערה בחוץ, גם ככה מתחוללות אצלה סערות רגשיות,מה תזיק עוד אחת?
היא משליכה את כוס התה לכיור ומתלבשת היטב.
מעיל, כובע וכפפות-וגם מגפיים.
היא מחממת את עצמה עוד כמה דקות מול התנור ויוצאת מהבית.
רעמים וברקים גורמים לה לחשוב לשנות את דעתה. אבל היא כבר בחוץ, מאוחר מידיי.
היא מטיילת בין השבילים והמשדאות, שלהפתעתה לא ריקים. הם לא מלאים והומה איש כמו בימים נעימים ואביביים, אבל יש המון אנשים.
למה היא מופתעת בכלל? הרי לא כולם סגורים בבתים שלהם ובתוך עצמם כמוה.
היא מנסה להתנתק מהמחשבות הטפשיות שלה ולהתמקד בנוף. גשום, אפור וקצת מבאס.
לא ממש משפר את המצב רוח אבל בשניות האלה שהיא התמקדה בנוף היא שכחה קצת את מה שהציף אותה לפני זה.
היא הולכת ומטיילת בין השבילים הרטובים ומדלגת מעל שלוליות הבוץ וכמעט נתקעת בחלון ראווה של חנות מסוימת.
היא ראתה שם משהו שהפעיל את הקלטת ההיא מחדש. שוב המשפט ההוא ואז היא שומעת טריקת דלת.
״אני לא מגיע לך", היא שומעת שוב בקול חרישי ובוכה.
היא מעדה ונפלה. מנסה לקלוט ממתי המשפטים האלה נאמרו? מתי זה קרה? היא זוכרת אבל לא זוכרת דבר.
שוב המשפט ההוא, שוב טריקת דלת.
בפעם השנייה הזכרונות קצת יותר מתבהרים.
מה זה? מה זה שם היא שומעת?
"אני לא מגיע לך, אני מצטער"
ואז היא לא רואה ושומעת דבר. היא קופצת בבהלה ממיטתה,בתוך הבית שלה מתחת לשמיכות.
זה רק חלום אמה, הכל חלום.
למה חלמתי את זה? למה אני רואה את כל הדברים האלו פתאום מהעבר?
הרי זה לא קרה לפני שנתיים ויותר?
ואז שוב רעמים וברקים,שגורמים לאמה להיכנס עמוק יותר מתחת לשמיכות.
מטרתה היא להרדם עוד פעם, אבל היא מפחדת לשמוע את ההקלטות ההן שוב, כדי שחלילה לא תשמע משפטים נוספים-או יותר גרוע. שהתמונה השחורה תהפוך לתמונה עם צבע, תנועה ומשמעות.
🌸🌸🌸🌸🌸🌸🌸🌸🌸🌸🌸🌸
אני יודעת שעד עכשיו החלקים האלה בפאנפיק לא ממש מובנים,אבל עוד מעט הכל יישתלב למשהו ולתקופה אחידה.
אם לא הבנתם מה קורה אז אני אנסה להסביר.
בחלקים האלו שהנקודת מבט היא של אמה, זה העבר.
החלקים האלו שהם לא מנקודת המבט של אמה(כמו הפרק הזה),הם ההווה.
עוד כמה פרקים הם יישתלבו לחלק אחד.
מה אתם חושבים? יש לכם ביקורת או משהו לבנתיים על כל הפרקים שכתבתי?אני אשמח לשמוע ואני גם פתוחה לרעיונות!
🌸🌸🌸🌸🌸🌸🌸🌸🌸🌸🌸🌸
YOU ARE READING
Made of wish 〉Niall H - Hebrew
Fanfiction❞שעה שאינה מוקדשת לאהבה היא שעה אבודה❝ - טאסו ••• נכתב בשנת 2013.
