🌸🌸🌸🌸🌸🌸הווה🌸🌸🌸🌸🌸🌸
רעם וברק הגיעו מן העננים ורעש חזק של טפטופי גשם דקרו את גג הבית.
אמה ישבה מול החלון עם כוס תה ובחנה את הנוף הקודר. היא שנאה את החורף, הוא הוציא ממנה את כל האווירה הטובה שבקושי נותרה בה.
היא התגעגעה לבוקר קר מתחת לשמיכות וליידים חמות שעוטפות אותה מאחורה ולנשימות על צווארה.
"לא, לא. לא התגעגעתי לזה בכלל. לא התגעגעתי אליו אפילו לא לרגע.",היא מלמלה ונרתעה אחורה,היא נכנסה עמוק לתוך המיטה שלה והוציאה עיתון שהניחה מתחת לשידה.
תמיד כשהיא הייתה משועממת היא הייתה קוראת עיתונים ישנים, זאת הייתה מן אובססיביה קריפית כזאת. היא שנאה את העבר אבל אהבה לשים אותו מולה.
בחדר הסלון שלה, צמוד לשולחן העץ עם מסגרת המתכת,עמדה כורסא אדומה ועליה שמיכת צמר לבנה.
בארון כלי הבית היא תמיד ראתה במבט ראשוני כוס מעוטרת ציורים עתיקים ואת התמונות הישנות מהמצלמה שלה היא לא מחקה.
היא נואשת למחוק את העבר אבל תמיד משאירה אותו מול עינייה.
וגם מתחת לעינייה-תליון המפתח ה'מפורסם'.
היא מכריחה את עצמה לחשוב שהתליון הזה כבר לא חלק מהעבר הכואב אבל כוח השכנוע שלה מתגלה כמאכזב ביותר.
בכל פעם שהיא יוצאת מהבית לרחוב הומה היא מדמיינת אותו בין האנשים והלב שלה נעצר לשנייה. היא מנסה להרגיע את עצמה. זה לא הוא. מה הוא יעשה כאן? הוא כבר ממזמן נעלם מהחיים שלך. תודי על זה ותשתקי.
כל הזמן היא צועקת על עצמה;״אלוהים,אמה פנקונזי. את כזאת טיפשה. הוא כבר בטח לא זוכר אותך, עברו שנתיים, זה המון זמן ואם תעמדי מולו הוא לא יזכור אותך,הוא לא יזהה אותך. אם הוא יראה חפץ מהעבר שקשור אלייך שום אסימון לא ייפול לו. כבר אמה לא חלק מהחיים שלו. ואת פשוט נואשת להשאיר אותו שם למרות שאת מתעבת אותו בכל רוחך. תכי את עצמך, זה כל כך מגיע לך."
היא זועפת וכועסת על עצמה,ואז סותרת לעצמה בלחי ימין.
"זה על שהיית טיפשה",היא ממלמלת,ואז סוטרת לעצמה בלחי השנייה.
"וזה על שהתאהבת בו".
כשהיא עברה למקום חדש רחוק מכל העבר שלה פיזית, אף אחד לא יידע על המערכת יחסית הזאת.
אחר צהריים אחד, כשהיא ישבה בביתו של אלברט הנדסון והם שתו קפה, היא סיפרה לו שהיא לא מעוניינת במערכת יחסים יותר בחיים.
הוא הציע לה לצאת עם הנכד שלו,בגלל זה היא אמרה.
הוא ידע שמשהו כאב לה, ושיש סיפור מאחורי הדבר.
אחרי שכנועים ארוכים היא פתחה בפניו את ליבה.
"קראו לו נייל הורן, הוא היה בלונדיני עם עיניים כחולות וחיוך כזה נוצץ. פעם חשבתי שהוא כזה יפה ואלוהי.
הערצתי את האדמה שהוא דרך עליה בסתר והייתי מאוהבת בו, בו זמנית. בכל פעם שהסתכלתי עליו ראיתי הילה וכנפי מלאך או כתר על ראשו. נייל המהולל והנסגד. אני רוצה להכות את עצמי כל כך",היא מספרת וסוטרת לעצמה,אלברט נשאר משותק ומבוהל.
"היינו ביחד הרבה זמן וחווינו הרבה רגעים שלא משנה כמה ארצה לא אצליח לשכוח מהם.
אחרי שזה נגמר,ואני נואשת למצוא חיים חדשים-הוא עדיין מסתובב סביבי ולא מרפה.
קשה לי להעביר לדף הבא כשהוא הנושא המרכזי בכל הספר.
קשה לי להיכנס לחדר חדש כשהוא בעל הבית.
קשה לי להוציא אותו מהמוח והלב שלי כשהוא שוחה לי בדם עם גלגל הצלה שלא ייטבע חלילה.
אני שונאת את נייל הורן,ואני לא מאוהבת בו יותר, אני מתעבת אותו יותר מכל דבר. הוא פשוט לא מוכן לצאת לי מהמחשבות ,מצא שם חדר מסתור ומקלט להתחבא בו ואני כמו טיפשה נותנת לו להישאר.
אני מנסה להלחם בו כמה שיותר אבל איך אני אנצח אחרי שנתתי לו מקום מוגן לשהות בו?"
הדמעות שלה פרצו וזלגו במורד פנייה ואלברט דחף לעברה טישו,ונשאר שם בשקט וחסר אונים. אמה קמה מהשולחן והתקדמה לעבר פתח הדלת.
"תודה על הקפה", היא מלמלה והוסיפה דברי התנצלות ועזבה את ביתו.
בימים הבאים היא נשארה בבית שלה,לא יצאה להליכה הקבועה שלה ולא ניסתה לפתח שיחה עם רובי השליח הנמוך.
בקושי אכלה ושתתה,רק ישבה מתחת לשמיכה שלה ובהתה בטיפות הגשם שנצמדו לחלון חדרה.
היא כבר לא הרגישה שהיא משתגעת, היא ידעה את זה.
וזה עוד יותר גרם לה לרצות ליפול לשינה עמוקה ולהתעורר בלי שום פיסת זיכרון.
או לא להתעורר בכלל.
🌸🌸🌸🌸🌸🌸🌸🌸🌸🌸🌸🌸
YOU ARE READING
Made of wish 〉Niall H - Hebrew
Fanfiction❞שעה שאינה מוקדשת לאהבה היא שעה אבודה❝ - טאסו ••• נכתב בשנת 2013.
