Made of wish 〉Niall H - Hebrew

Chapter 15

🌸🌸🌸🌸🌸🌸🌸🌸🌸🌸🌸🌸

היא מדלגת מעל שברי הזכוכית הקטנות ולאחר מכן נעמדת מולם וסורקת אותם. בכל פינה ובעל מקום הם נמצאים ומשאירים סימן. כאילו 'היי,היינו פה','השברים שלנו הגיעו לכל מקום'

ואמה ראתה בזה דבר מאיים. כאילו הרגישה שניפצה את הלב שלה כשזרקה את התמונה.

אולי זה מה שנייל ביקש ממנה לעשות. לשבור, לפרק, לנפץ ולהשמיד.

להשמיד לעצמה את הלב.

היא אשמה בכך, לא הוא.

כאילו בכלל לא שיחק בה כאילו הייתה הבובת עץ שלו בבית בובות גדול.

הרחבה מלאה בפעוטים בני 3-7

ובאמצע הרחבה יש בית קטן שגובהו בערך 90 ס''מ.

הבית מכוסה בשני ווילונות אדומים.

דמות הגיחה מאמצע החדר ונשכבה מאחורי הבית הקטן.

שולפת מאחוריה בובת עץ יפיפייה. הילדים מחייכים ומוחאים כפיים. המופע מתחיל.

הבובה זזה מצד לצד, משתוללת מאחורי הווילונות האדומים שנפתחו כאילו היו משמשים לתצוגת אופנה.

אחד מהחוטים של בובת העץ נתלשו, היד המורמת של בובת העץ כבר לא הייתה תחת שליטת הדמות שניהלה את המופע.

בכל זאת,המופע ממשיך. הוא ימשיך עד שלבובת העץ לא יישאר עוד כוח להמשיך.

הבובה ממשיכה לזוז בפראיות והילדים הסקרנים בוחנים אותה מכל כיוון.

שלושת החוטים הנותרים נתלשו בפתאומיות והבובה נוחתת על משטח העץ.

אולי זה לא היה בפתאומיות. אולי לדמות שניהלה את המופע היה חשק לסיים מוקדם יותר.

הווילונות האדומים נסגרו ומחיאות כפיים ושאגות הגיעו מן קהל הילדים.

הקהל נעלם, גם הדמות איננה.

רק בית בובות קטן שאותו מסתיר ווילון אדום וגדול.

ומאחורי הווילון? בובת עץ.

החוטים שנשמטו ממנה גרמו לבובה לנחיתה חזקה. הבובה נסדקה ונשברה.

אבל אף אחד לא יכול לעזור, אף אחד לא רואה.

החלל ריק. אמה נמצאת בחלל הלבן והאינסופי שלה. הפעם הוא שחור.

היא מושמטת על הרצפה,ומתחתיה רסיסי זכוכית של תמונה שניפצה.

הם חודרים לגופה אך לא מכאיבים לה כלל.

אמה פנקונזי היא בסך הכל בובת עץ שסיימה את תפקידה.

השעה הייתה 16:23.

דפיקה קטנה בדלת ואמה מסתובבת לכיוונה,זה היה רובי, הדוור נמוך הקומה.

"אמה פנקונזי", הוא אומר ומושיט לה ערימת מכתבים.

תחילה דיפדפה בין המעטפות, סתם עלונים אקראיים וחשבונות חודשיים שכבר התרגלה לראות וזיהתה תמיד,מכתב אחר משך את תשומת ליבה. שם אבא שלה היה מוחתם בראש המעטפה ואת הכתובת היא זיהתה,המכתב הגיע הישר מאוסטרליה הרחוקה.

מה התאריך היום?היא הרהרה לעצמה.

ה3 לספטמבר.

"יש לך היום יום הולדת." רובי אומר והיא מהנהנת.

"מזל טוב"

היא משליכה את המכתבים החסרי משמעות לשולחן ומציצה דקה בגלויה.

"ל:אמה מיגל פנקונזי"

"מזל טוב עד 120״

"אבא״

היא הוציאה מהמקרר עוגה אישית קטנה ונר בודד אחד.

מתחת לרגליה אלפי חתיכות זכוכית,והיא שילבה את רגלייה אחת בשנייה כדי שלא יגעו בזכוכיות.

היא מוציאה גפרור ומדליקה אותו, מכוונת את הלהבה לפתיל הנר- והנר דולק.

"מזל טוב לך, אמה" היא לוחשת לעצמה ומקריבה את שפתייה ללהבה.

"אני מאחלת לך אושר", היא אומרת.

"כן, המשאלה שלי היא שתיהיי מאושרת כבר", ממשיכה לדבר לעצמה.

שנייה לפני שהיא נשפה על הנר וכיבתה את האש,משב רוח קל בא וכיבה אותו לפנייה.

חלל ריק, תמונה שחורה.

הפעם במקום טריקת דלת היא שמעה תמונה מתנפצת.

ואז כשהיא חשבה שהיא תשמע את המשפט ההוא שוב

הוא הפעם נשמע בגירסה שונה.

"אני.....מגיע לך"

ואולי, כל הסיפור הזה בכלל נוצר ממשאלה?

🌸🌸🌸🌸🌸🌸🌸🌸🌸🌸🌸🌸