ג׳סיקה גריי || הושלם

42

אף אחד לא יודע מה דעתו על שכחה.
אנחנו רוצים לזכור הכל, אבל מה עם הדברים שאנחנו רוצים לשכוח?
ואם לא היתה שכחה? אם היינו חייבים לזכור הכל?
את השברון לב הראשון שלנו, את המילים האכזריות שההיא אמרה, ריבים עם אנשים שפעם אהבנו, פרידות, סופים עצובים.
דברים שבאמת הרסו אותנו, והשכחה ריפאה.
דין מציע לג׳סיקה שכחה. להעלים כי זה כואב כשזה פה. אבל לג׳סיקה זה יושב על הלב.
זה קשה לשכוח.

היא לא ידעה מה לומר. היא הביטה בו והיא ידעה שהוא כבר גמור. הוא היה נראה כמו מת.
היא ידעה שהיא שברה אותו. היא הרגישה עליו כמה הצליחה לרסק אותו.
היא רצתה לומר משהו, כל דבר, רק להגיב, אבל הפה שלה פתח במרד נגדה, כאילו היה בעמדה משלו. בעמדת ה׳תשתקי, זה כבר חייב להגמר.׳
״אני מצטערת.״ חלצה מפיה. ואפילו לא יכלה להסתכל לו בעיניים.
והוא הסתכל עלייה במבט הזה, של, ׳את צוחקת עליי נכון?׳
אבל כזאת ג׳סיקה. דפוקה.
כי בגלל הרגשות שהוא החייה אצלה, היא ריחמה על הבחור שזה עתה שברה. על הבחור ששבר אותה.

ג׳סיקה נכנסה חזרה לרכב בשתיקה.
הוא לא לחץ עליה לענות.

הוא המשיך לנסוע. וברדיו, כאילו אלוהים הרגיש את המבוכה שלהם, התנגן השיר של ג׳סיקה, stolen dance. דין לחץ על כפתור הלולאה כדי שהשיר יתנגן שוב ושוב.

—

חריקת בלמים חרישית, דין עצר מתחת לבניין של ג׳סיקה.
השעה היתה שתיים לפנות בוקר, גם אם היה שונא אותה לא היה נותן לה ללכת לבד עכשיו, אז הוא הוציא את המפתחות ונעל אחריהם את הרכב. משתרך אחריה בצעדים כושלים.
הוא נכנס איתה למעלית וג׳סיקה לא אמרה על זה מילה.

היא פתחה את הדלת. זזה מהדרך, אומרת בלי מילים, ׳כנס, אני צריכה לנעול את הדלת הזאת׳.

אז הוא נכנס. והיא נעלה את הדלת. היא הורידה את העקבים שהיו לרגליה.
היא חצתה את המרחק בינהם. לא חיכתה אפילו בשביל לעמוד שניה אחת מולו, שיבין את צעדיה. היא ידעה שהוא יודע, אז הרימה את ראשה ונישקה אותו. ריסקה את שפתיה על שפתיו, הוא פתח את רוכסן שמלה שלה, השתדל לא לקרוע אותה, וניגש ישר לכפתורי חולצתו. הוא חיבק אותה והרים אותה באוויר, לא מנתק לרגע את הנשיקה, והניח אותה על הדלפק. קורע את העניבה ומעיף את החולצה. את המכנסיים כמעט תלש.
הוא הפשיל את תחתוניו עם מכנסיו ואת הנעליים הוריד איפה שהוא באמצע. ואז חזר לגופה החם של ג׳סיקה.
פותח את החזייה שלה, וקורע את התחתונים שלה. כן. שוב. לא אכפת לו. הוא חיבק אותה שוב ונשא אותה לחדר שלה.

מניח אותה ברכות על המיטה. ״את כל מה שאיי פעם רציתי. אני אוהב אותך. אני לנצח אוהב, אני לנצח אהיה שלך.״

״אני אוהבת אותך.״ החזירה. ודין דחף את עצמו לתוכה, ובמשך שלוש שעות, שכבו, גמרו, נרגעו, נחו, וחזרו לסיבוב נוסף של עשיית אהבה.

באמצע הלילה, כשדין ישן על החזה שלה, ישבה לחשוב קצת.
היא הביטה בדין שנרדם לשינה עמוקה כל כך. כאילו היה זקוק לה.
אלוהים יודע מי היתה ׳לה׳, השינה או ג׳סיקה.
המילים של דין הדהדו בראשה, ׳אני לנצח אוהב, אני לנצח אהיה שלך׳.
היא לא אמרה לו גם מילים כאלה.
היא לא יכלה. ג׳סיקה גריי תמיד היתה ג׳סיקה גריי.
גם כשהיתה מאוהבת עד מעל הראש בדין פארקר, היא עדיין היתה ג׳סיקה, אותה הבחורה שנהגה לרקוד במועדונים ולבנות הרים של בטחון עצמי על כל המבטים הרעבים של הגברים הסובבים אותה.
התחושה הזאת עטפה אותה. גבר מצד ימין מנסה את מזלו, מנסה לרקוד איתה קצת. גבר מצד שמאל מחבק אותה. הם רבים עליה. הם מביטים בעיניים הכי יפות במועדון והיא מבזיקה אליהם חיוך הכי יפה ביקום, מבשרת להם שאף אחד מהם לא יזכה הלילה.
כלבה.
איך היא אוהבת להיות כלבה, איך היא אוהבת להיות ג׳סיקה גריי.
נזכרה כמה אהבה את המבטים החדשים האלה, של גברים שרואים בפעם הראשונה את הגוף שלה, ולא מעלים בדעתם שזו תיהיה גם הפעם האחרונה.
כי לא משנה כמה מושלם הבחור שיהיה מולה, היא עדיין תאהב יותר את המבטים הטורפים ההם מאשר אחד קבוע.
תמיד אלכס שאלה אותה, ׳למה לא גבר אחד? גבר אחד שיאהב אותך באמת, כשהוא מכיר את כל כולך?
גבר שיהיה מטורף עלייך, גבר שיעשה ממך מלכה.׳
ג׳סיקה תמיד הגיבה באותה הצורה.
היא חייכה וקרצה, ׳מה עדיף, גבר אחד שיעשה ממך מלכה, או ארבעים כאלה?׳
היא באמת שאלה את עצמה, הוא שונה?
דין פארקר, שונה?
ממייקל, שהיה אהבת נפשה, מאדם, הבחור הראשון שגילה לה את כל מה שהיא אוהבת בעצמה?
המוח שלה התחנן בפניה, תחליטי כבר מה את רוצה, רק תסגרי על עצמך.
ג׳סיקה הביטה בדין שהיה שרוע עליה.
היא הרגישה בגופה חום בלתי מוסבר.
למה היא לא יודעת מה היא רוצה?
למה היא באמת לא יודעת מה היא אוהבת יותר, את דין פארקר, הבחור הכי מדהים שפגשה מעודה, או את ג׳סיקה גריי, הבחורה הנערצת שתמיד אהבה להרגיש?
אהבת אמת. זו היתה אהבת אמת.
אז אם זו כל כך אהבת אמת, למה כל כך קשה לה להחליט?

————

אם אהבתם, בבקשה תצביעו // 🦋