היא והוא

פרק 1 - היא

"להיות יפה זה ללכת ברחוב ולקבל מבטים מכל עבר.
להיות יפה זה לקבל תשומת לב.
להיות יפה זה לקבל הערות לגבי המראה שלך.
להיות יפה זה להסתכל במראה הרבה פעמים.
להיות יפה זה להיות בודדה."

אני מביטה במשך זמן רב כל כך בטקסט שכתבתי, כך שכמעט עולה בי הפתעה שהדף למולי לא עולה בלהבות אל מול עיניי. אני לא מצליחה להעביר את הרגשות שלי כמעט אף פעם. בדרך כלל, אני מנסה להשתחרר מהעול בלבי דרך מילים, אבל המילים אף פעם לא הצליחו להבהיר עבורי באופן מדויק את ההרגשה. אני מקמטת את הדף בין ידיי בכעס, כיוון שמי שהיה קורא את הטקסט מהצד היה חושב שאני מתמסכנת, בכיינית, כלבה מיוסרת ברת מזל. אולי זה באמת מה שאני, אבל בכל זאת, אני רוצה שיבינו אותי. כל אחד היה רוצה.

הייתי מתוסכלת במשך זמן רב, אבל זה לא שהייתי אבודה לגמרי. ידעתי מה אני רוצה. ידעתי מה חסר לי. אהבה. א-ה-ב-ה. השתוקקתי לה כל כך, דמיינתי אותה בכל סיטואציה, חלמתי עליה בלילה. וסוף כל סוף, אני יכולה להגיד שאני מקבלת אותה.

אני מגניבה מבט אל עבר מכשיר הסלולרי שלי ששוכן על המיטה. כמה דקות לפני כן קיבלתי מכיוון המכשיר התרעות רועשות, שגרמו לי לשם לב להודעות הנכנסות ממנו. הלב שלי דפק בחוזקה כמו בכל פעם שהוא שלח לי הודעה. הוא חכם, מסתורי, שונה. אני לא יודעת איך הוא נראה, אבל עד כמה זה נחוץ באמת? יש בנינו משיכה דרך מילים, דרך קולות. זה מספיק לי. בכלל, בשלב הזה אני יכולה להסתפק בכל דבר כדי לטעום מהדבר הזה שנקרא אהבה. זוגיות. רגשות. כל כך רציתי את זה. כל כך נמנעתי מזה.

הוא נותן לי תחושה שהוא באמת אוהב אותי. אוהב את האופן שבו אני מתנהלת, מדברת, כותבת. הוא לא נדלק קודם על השיער הבהיר הקצר, או על העיניים שזכו להידמות לאוקיינוס על ידי כל כך הרבה אנשים שונים. הוא נדלק קודם על החוצפה שבכתיבה, ההססנות והבושה בשיחות הטלפוניות עד השעות המאוחרות של הלילה. אני נדלקתי על זה. על כל זה. הוא היה בדיוק בשבילי. אני הייתי בדיוק בשבילו.

אותו, את איתן, הכרתי דרך אתר אינטרנט נידח. הייתי זקוקה לאינטרקציה והאתר הזה סיפק לי אותה. איתן היה שם גם. הוא כתב לי שטויות מוחלטות, ואני הערמתי עליו בשטויות נוראיות אף יותר. היינו שונים שם. היינו דומים. הייתי הבחורה הלחוצה שאני ולא הסכמתי למסור לו את מספר הפלאפון שלי, אבל לאחר פגישות מרובות באותו אתר, נכנעתי. דיברנו זה עם זו במשך חודש ימים וזה היה מרגש. זו הייתה התאהבות אמיתית.

ההורים שלי לא ידעו דבר. הם היו בטוחים שאני עדיין הבחורה הביישנית שאני; עדיין לא מוכנה למערכת יחסים, עדיין לא אוזרת אומץ. אבל הם לא ידעו. הם לא ידעו שאני כן. ועם כמה שרציתי להפוך את זה לאמיתי יותר ולספר להם, עמד בפניי מחסום. ידעתי שהם לא יאהבו את הרעיון של פגישה עם אדם זר מהאינטרנט. הם לא היו תומכים בי, גם אם הייתי מוכיחה בכל דרך אפשרית שאיתן הוא אדם אמין. אבל שם בדיוק הייתה הבעיה – כי איתן לא היה בדיוק אדם אמין. לא הייתה לו תמונת פרופיל, ולא חשבון פייסבוק. לא היה ניתן למצוא אותו בשום מקום ברחבי האינטרנט. היה קשה לעקוב אחריו, לצאת למסע חיפושים אחריו, אבל אולי בתוך תוכי אהבתי את זה. אהבתי את העובדה שהוא לא קל להשגה.