מאז ומתמיד הייתה לי רשימה בנויה של דברים שאני אוהב בבנות. אהבתי, לדוגמה, ציפורני רגליים מרוחות בלק. אהבתי חיוכים צבועים בשפתון בוהק. אהבתי שיער שגולש עד מתחת לחזה. אהבתי חזה קטן, ואולי גם גדול. אהבתי רגליים ארוכות, אבל גובה נמוך. אהבתי חצאיות קצרות. אהבתי אישיות חזקה שמסתתרת מאחורי חזית שקטה. אהבתי סוודרים מצמר, וגם ג'ינסים גבוהים. אהבתי עצמות בריח בולטות. אהבתי עגילים בתבור. אהבתי שיזוף – כזה שמאפשר לראות את פס השיזוף של הביקיני הקטן. אהבתי פסי שיזוף שמבצבצים מאחורי גופייה לבנה. אהבתי גבים מקומרים. אהבתי קימורים. אהבתי שיער שחור.
זה לא שזואי שינתה את הרשימה מאז שנכנסה אל חיי. זה פשוט שהיא הגדירה אותה מחדש. לדוגמה, אם פעם יכולתי לומר שאני אוהב בנות, עכשיו אני יודע להגיד שאני אוהב אותה. רק אותה. ואם פעם אהבתי ליפסטיקים בוהקים, עכשיו אני אוהב אותם רק בטעם דובדבן. אני אוהב בזכותה שיער קצר ומתנופף. אני אוהב נקודות חן מתחת לחזה. אני אוהב עיניים כחולות, כחולות וצלולות. אני אוהב בשמים בריח וניל. אני אוהב ביישנות. אני אוהב שהחזייה והתחתונים לא מתואמים בכלל בצבעים, ואני אוהב תחתונים שמכסים חצי מהישבן. כאלה שאתה רק מחכה להוריד ממנה. אני אוהב, יותר מהכל, להיות הראשון שלה. אני אוהב שרשראות שצמודות לצוואר. אני אוהב את התחושה שחולפת בי כשהיד שלי מונחת על צווארה העדין.
אולי אני באמת אובססיבי. אולי זה לא דבר רע. גם כשאני רץ עם אל אני חושב על זואי. זה לא משנה שהיא חלפה בדירה שלי היום, לפני שיצאה לעבודה. אני מתגעגע, לעזאזל. אבל דברים מסתדרים. הם מסתדרים, כי היא מתחילה לבוא בתדירות תכופה יותר. ציפיתי ממנה להעלם אחרי הערב המסריח שבו היא הגיעה אליי מדייט. אבל היא לא. היא הגיעה שוב ושוב ושוב. לפעמים בהפרשים של שבוע. לפעמים בהפרשים של יומיים. אני לא התלוננתי. רק רציתי לראות, לטעום, להריח אותה עוד. אני לא יודע מה הבחור המזוין עשה לה באותו ערב – אני אהרוג אותו – אבל מסתבר שזה קרה לטובתי.
כשאני רץ מאחורי אל, וזה כי אני ג'נטלמן שמאפשר לה להרגיש טוב יותר עם עצמה, על אף שאני יכול בקלות לעקוף אותה, אני חושב על ההבדלים בינה לבין זואי. לאל יש את המבנה הדקיק, השרירי והגבוה הזה, בניגוד לזואי. לאל יש שיער ארוך. ארוך מדי. כשהוא רטוב, הוא מגיע עד לישבן שלה. אל אוכלת מסודר. היא אוכלת בריא. זואי יכולה ללכלך אפילו את האדם שיושב מולה. זואי אוכלת שטויות. אפשר לשמוע את אל בכל מקום שאתה נמצא בו. את זואי כמעט ואפשר לפספס.
זה לא שאני לא אוהב את אל. אני אוהב אותה במובן החברי של המילה, אבל לעולם – לעולם – לא הייתי יכול לראות אותה בתור בת זוג, לעומת בחור אחר, שהיה יכול לראות רק אותה בתור בת זוג אופציונלית. זה בדיוק העניין. לכל אחד יש טעם משלו. לכל אחד יש את הייחודיות שלו. כשאל סיפרה לי על הבחור החדש שהיא יוצאת איתו, קודם כל שמחתי. שמחתי כי תמיד האפשרות הזו שאולי היא מפתחת כלפיי רגשות עלתה במחשבות שלי. זו הייתה החתימה הסופית והאחרונה לכך שטעיתי. אבל הרגשתי גם מוזר. כאילו לאל לא יכול להיות חבר. אל לא יכולה לצבור מחזרים. הרגשתי כאילו כל חייה נתונים רק לי. וזה דפוק. זה דפוק.
YOU ARE READING
היא והוא
Romanceבגיל עשרים זואי פוסטר סוף כל סוף מוצאת את מה שהיא השתוקקה לו במשך זמן רב מדי - היא מוצאת אהבה. ולמרבה ההפתעה, היא מחליטה לפעול למענה. נמאס לה להיות הבחורה הביישנית והנאה שלא עושה דבר למען עצמה. היא בטוחה שהפעם זה הסוף; הסוף לכל החיפושים. הפעם היא מצ...
