הבעיה העיקרית בלהיות בן זוג של בחורה כמו זואי היא האובססיה התמידית אחר כל בחור ששולח לעברה מבט ברחוב. כמות המבטים שהיא מקבלת גולשת מעבר לגבולות הדמיון ואני לא מבין – כל האידיוטים האלו לא מבחינים בי? אני צריך לתלות עליה שלט מזוין; אני תפוסה.
אחרי ששכבנו – סליחה, עשינו אהבה – הבנתי דבר אחד; כל העסק הזה הוא כבר לא משחק ילדים. אני צריך להשגיח על זואי כמו שהורה משגיח על הילד המזוין שלו במגרש המשחקים כי אלוהים – היא לא שמה לב אבל אני מבחין בכל המבטים המלוכלכים שנזרקים אליה מכל עבר ואני יודע שזה לא רק בראש שלי. אני יודע את זה.
אנחנו יושבים על אותו ספסל בפארק וזה המקום הקבוע שלנו. הנער מדוכן הגלידה כבר מזהה אותנו והוא מציע לנו גלידה בהנחה והוא חושב שאנחנו החברים הכי טובים שלו, אבל אנחנו לא, אנחנו לא. תמיד יהיו קיימים אנשים שינסו לפרוץ אל תוך מערכת היחסים שלך עם אדם מסוים ואסור להיות סבלניים אליהם, כי ברגע שתהיה סבלני אליהם, הם יהרסו הכל. צריך לדחוף אותם אל מחוץ לבועה שלך. וזה מה שאני עושה. הילד הזה הוא שום דבר חוץ מטפיל ואני מתייחס אליו ביחס שמגיע לו; אני מתייחס אליו כאל מוכר בדוכן הגלידה.
"למה אתה חמוץ ככה?" זואי שואלת אותי והיא עיוורת; היא עיוורת לכל מה שקורה סביבה. אני חמוץ כי אני מגן עליה אבל אולי היא צודקת, אולי אני מפספס את הנקודה; מרוב שאני מסתכל על כל הסוטים סביבנו, אני לא מסתכל עליה.
"כלום. לא משנה." אני אומר ואני מבטיח שמעכשיו היא תהיה מרכז העולם בשבילי. אני מצטער, זואי.
"אז חשבתי," היא פותחת. "שנמשיך מפה לבית שלי. אולי... תראה את ההורים שלי." זה מביך אותה ומפתיע אותה שהיא העלתה את הרעיון הזה בכלל. אותי הרעיון משמח ואני גאה, גאה, גאה בעבודה ששנינו עשינו כדי להגיע למצב שאנחנו נמצאים בו היום. כי לעזאזל, לפני לא מעט זמן בכלל איתן היה בתמונה. ועכשיו היא מציעה לי לפגוש את ההורים שלה. אני אוהב את החיים האלו. אני אוהב את העולם הזה.
"כ-כן. כן זואי. זה רעיון טוב." אני ממלמל כמו בן זונה רכרוכי וזואי ואני ביחד; חבר וחברה. אנחנו לא יוצאים. אנחנו לא בדייט. אנחנו כבר כמעט מכירים באופן מושלם כיוון שנפגשנו פעמים רבות ועכשיו הגיע הרגע הגדול: זה הזמן שלי להכיר את ההורים שלה.
היא מתרוממת מהספסל והחצאית שלה נדבקת לה לירך והיא לא שמה לב אבל אני מתאהב במראה הקטן הזה; בצורה של הירך שלה. בצורה של הגוף האלוהי והקטן שלה. היא מושיטה לי יד. "אתה בא?"
"עכשיו?"
"עכשיו-עכשיו."
אין לי בעיה ממשית, אבל הייתי שמח אם הפגישה הראשונה שלי עם ההורים של זואי הייתה יותר מכובדת. כלומר, מעורבת בזר פרחים ובקבוק יין ונשיקות על הלחי, ולא חולצת טריקו מסריחה מעבודה מרובה בחנות וידיים ריקות ולחיצות ידיים רשמיות. אבל זה מה שקורה. אני מחייך והדרך היחידה שלי להציל את המצב היא פשוט להתנהג בהתאם. אז זה מה שאני עושה. אני מתנהג בהתאם.
YOU ARE READING
היא והוא
Romanceבגיל עשרים זואי פוסטר סוף כל סוף מוצאת את מה שהיא השתוקקה לו במשך זמן רב מדי - היא מוצאת אהבה. ולמרבה ההפתעה, היא מחליטה לפעול למענה. נמאס לה להיות הבחורה הביישנית והנאה שלא עושה דבר למען עצמה. היא בטוחה שהפעם זה הסוף; הסוף לכל החיפושים. הפעם היא מצ...
