הידיים שלי רועדות בעודי בוהה במסך הפלאפון שלי. סיום תקופה זה לא דבר קל, והנה, אני מוצאת את עצמי ניצבת אל מול הקושי הזה. אני לא יוזמת בדרך כלל, אבל הפעם תורי להגיד את המילה האחרונה. איתן חושב שמדובר בהפסקה קצרה. אני יודעת שלא מדובר בהפסקה "קצרה", אלא בהפסקה נצחית. עולים בי לעתים החששות שלא נתתי לו הזדמנות, אבל מצד שני, הוא זה שלא נתן לי את ההזדמנות, או בעצם, נתן יותר מדי הזדמנויות לבנות אחרות.
איתן, רציתי לדבר איתך על משהו...
אני כותבת ומוחקת מיד לאחר מכן. אני מבינה שאני לא רוצה הקדמות בהודעה הזו. אני רוצה להודיע לו, חד וחלק; איתן, זה נגמר.
איתן, אני מסיימת את זה. אני חותכת ממך.
אני לא יכולה להודיע לו בצורה הזו. אני לא מתנהגת ככה. זה... מרושע מדי.
איתן, עברנו ביחד הרבה, אבל לכל דבר יש סוף...
מה זה, כרטיס ברכה לסיום השנה?
איתן. אני מצטערת, זה לא יעבוד בנינו.
אני עוצמת עיניים ולוחצת על "שלח". איתן יסלח לי. הוא יעבור הלאה. האמת היא שאני כבר עברתי הלאה בעצמי, אבל אני יודעת שזה לא היה קורה לולא טד היה קיים בחיי. אני מודה על כל רגע איתו. על כל רגע שבו הצליח להשכיח ממני את האסון עם איתן.
והאמת היא... האמת היא שאני מאושרת. קשה לי להגות את זה. אף פעם לא הייתי בדיוק מאושרת, אלא רק קרובה לזה במרחק נגיעה. טד גורם לי להרגיש ככה. טוב, בחלק מהפעמים. אם להיות כנה, זה אושר שמהול בלחץ. לפעמים אני נכנסת למערבולות של חרדה רק מלחשוב עליו, על זה, עלינו. לאן אנחנו מכוונים בדיוק? אלו שאלות שחוזרות במוחי, שאלות שאני נאחזת בהן בחרדה. בין לבין, כשמחשבות ממלאות את מוחי, אני מבינה דבר אחד; אני מפחדת לא להיות הכי טובה בשבילו.
הוא גורם לי להרגיש אהובה. אולי זה כל מה שהייתי צריכה. אולי זה כל מה שהיה חסר לי כדי לטעום מהדבר הזה, לטעום מהאושר.
עכשיו, כשאני שוכבת במיטה ומביטה בתקרה, אני יכולה להגיד שמישהו חושב עליי מהצד השני. זו תחושה נעימה. היא ממלאת אותי בצמרמורות. אני לא יודעת אם אחת מתופעות הלוואי של אהבה היא דיגדוגים, אבל תחושה מתוקה מדגדגת את בטני, ואני מניחה את ראשי על צד הכרית וקוראת; נהנתי איתך אתמול בערב. חושב עלייך מאז. מישהו חושב עליי, באמת חושב עליי, בזמנו הפנוי. זה מטורף וזה זר בשבילי, זר כל כך שזה עושה לי כאב ראש, אבל כאב ראש טוב.
ממולי, על השידה, שוכן הזר שטד הביא לי. הוא יפה להפליא והוא תואם לי. כשחזרתי הביתה מאותו ערב ההורים שלי כמובן שאלו מאיפה הזר, ובתגובה עניתי ש"פינקתי את עצמי". זה כמובן היה שקר מוחלט שנעשה מתוך התגוננות. אבל אולי אני לא צריכה את ההגנה הזו יותר. אולי אני צריכה לספר להורים שלי על הבחור החדש שתפס את לבי. זה מגיע להם. זה מגיע לי.
YOU ARE READING
היא והוא
Romanceבגיל עשרים זואי פוסטר סוף כל סוף מוצאת את מה שהיא השתוקקה לו במשך זמן רב מדי - היא מוצאת אהבה. ולמרבה ההפתעה, היא מחליטה לפעול למענה. נמאס לה להיות הבחורה הביישנית והנאה שלא עושה דבר למען עצמה. היא בטוחה שהפעם זה הסוף; הסוף לכל החיפושים. הפעם היא מצ...
