היא והוא

פרק 7 - היא

הערת הכותבת: קיטשיות בעוד 3,2,1...

——————

"הלוואי שלא הייתי פוגשת אותו לעולם.
הלוואי שלא הייתי מרגישה את הרגש הזה.
הלוואי שהוא היה נעלם.
הלוואי שהוא היה שלי."

אפילו הכתיבה לא מצליחה לעזור לי, לרפא אותי. אני נועצת את חוד העיפרון בדף והוא נשבר. אני לא מאמינה. אני לא מצליחה להאמין, עדיין, כעבור שלוש שעות. אני שוכבת במיטה ואני יודעת שאני רוצה לבכות. אני צריכה לבכות. אבל אני פשוט לא מצליחה לשחרר. אני לא מצליחה לשחרר את התחושה הנוראית שזורמת בגופי. תחושת הבגידה. אני יודעת, זה עלוב, אבל זה היה כל כך אמיתי עבורי. בשביל איתן זה לא היה אמיתי. זה לא היה אמיתי בשבילנו.

אני מרגישה כאילו עבדו עליי, כאילו היה מדובר סך הכל במתיחה. אין לי אהבה. היא אף פעם לא הייתה קיימת. אני, כמו טיפשה, חשבתי שמה שיש בנינו היה אמיתי, היה עצום. אבל הכל היה שקר. זו לא הייתה בדיוק התחזות, אבל ככה זה הרגיש. הוא, איתן, היה שונה. הוא לא היה איתן שלי. הוא לא היה איתן מההודעות, מהשיחות הארוכות.

זה היה נורא. לא הייתה כימיה. לא היה רגש. הוא לא היה איתן, איתן שלי. החלק הכי נורא בכל העניין הוא שאני מעולם לא הייתי שלו. זו הסיבה שבמכשיר הסלולרי שלו היו שמורים מספרים רבים של בנות אחרות. ערימה של בנות שדיברו איתו, שקבעו לצאת איתו לדייט כמוני, כמוני. הייתי רק אחת מתוך כמות בלתי סבירה של בנות. הייתי כלום. זה גורם לי להרגיש כל כך פתטית. חשבתי שהשגתי אהבה, אבל הכל היה בגדר מחשבה. אף פעם לא מציאות.

אני לא רוצה להתמודד כרגע עם כלום. אני מרגישה רע. נפנפתי את ההורים שלי עם טיעון לא משכנע במיוחד; "רבתי עם קלואי". הם כבר יודעים שאני משתמשת בטיעון הזה בכל פעם שקורה משהו. חבל שהם לא מקבלים את העובדה שאני לא רוצה לדבר. אין להם מה לתרום לי. אין לאף אחד מה לתרום לי.

אפילו קלואי לא יודעת דבר ממה שמתרחש בחיי. חבל לי שהיא לא יודעת. חבל שאני כזו דפוקה. יכולתי פשוט לספר לה, אבל לא עשיתי את זה, ועכשיו הכל כל כך מסובך.

איתן כתב לי הודעה לפני שעתיים. הוא שאל אם הכל בסדר עם קלואי. אני לא מסוגלת לענות לו. לא כרגע, לפחות. אני יודעת שאני צריכה לחתוך את זה, אבל כשאני חושבת על כל הפעמים שבהן דיברנו, כל הפעמים שבהן הוא עודד אותי, שבהן בכיתי לו בפלאפון, זה הורג אותי מבפנים. הלוואי שזה לא היה קורה. הלוואי שלא הייתי נכנסת לאתר הזה מלכתחילה.

אני לא יודעת אם לקרוא לזה שיברון לב, אבל ככה זה מרגיש. אני מסתכלת על מסך הפלאפון שלי ושמה לב שהשעה היא שמונה בערב. אני רוצה להרדם, להשתיק את המחשבות לפני שייקרה אסון בתוך המוח שלי. בדרך כלל הוא נוטה לאסונות. אני רוצה לעשות את זה, אבל בדיוק על המסך מופיעה שיחה נכנסת ממספר לא מזוהה. אני לא עונה למספרים לא מזוהים, ובמילא אני לא מסוגלת להתמודד עם אנשים כרגע, אז אני פשוט לוחצת על 'נתק' ועוצמת את עיניי.