אני ניצבת אל מול דלת הכניסה לדירה של טד. יד אחת שלי אוחזת במאפין שהכנתי לכבוד יום-הולדתו, וידי השנייה מרחפת אל מול הדלת בזמן שמוחי משחזר את המילים; יום הולדת שמח, טד! לא. אני מנסה משהו חדש, והוא הולך ככה; מזל טוב, ילד גדול! גם לא. אני מחטטת בזכרוני על מנת למצוא משפטי ברכה מוצלחים יותר לימי הולדת, אבל שום דבר לא מופיע. בדיוק כשאני מחליטה לוותר ולבחור בגרסה הראשונית של 'יום הולדת שמח!', הדלת נפתחת בתנופה קלילה.
דמותו גבוהת המימדים של טד עומדת לפני. ניכר על פניו שהוא משועשע מדבר-מה. תחושה נעימה מתפשטת בגופי כשעינינו נפגשות ואני נזכרת כמה אני אוהבת אותו. כן. אוהבת אותו.
"מזל שמח! יום הולדת טוב ט –" סומק מטפס על לחיי כשאני מבחינה בטעות שעשיתי. טד נראה משועשע יותר מתמיד. "...הבאתי לך מאפין." אני נושמת עמוק ומושיטה לו את הקינוח שהכנתי לכבודו. איך אני תמיד מפשלת בדברים הפשוטים?
"חשבת כל כך הרבה על המשפט, ובסוף חרבשת אותו ככה? תתביישי, זו-זו." טד פולט לבסוף. "אה, ותודה על המאפין." הוא אומר לאחר שהוא סוגר אחריי את הדלת.
"אני לגמרי מתביישת. איך ידעת שחשבתי עליו?"
"הצצתי בעינית כששמעתי אותך מתקרבת לדלת. עמדת בחוץ, בלי צחוק, עשר דקות שלמות. אה, והשפתיים שלך זזות כשאת חושבת מה להגיד." הוא מיידע אותי, אם לא הייתי מספיק מובכת עד עכשיו.
אני נכנסת לדירה של טד ולפתע עולה בי מחשבה – מחשבה נעימה. אני מדמיינת את עצמי גרה עם טד בדירה. אני מדמיינת אותנו שכובים זה אל תוך זו, מקופלים על הספה בערבי שישי, צופים יחד בטלוויזיה. אני מדמיינת אותנו אופים יחד, מבשלים יחד, ישנים יחד. מתקלחים ביחד. אני מדמיינת את כל הדברים הללו בזמן שטד מניח את המאפין שלי על השולחן. אבל הכל נקטע ברגע אחד. הכל נקטע ברגע שבחור זר נכנס אל תוך טווח הראייה שלי מתוך המסדרון הקצר.
"טד!" הוא צועק, לא מבחין בי. "אני יוצא, בסדר? אל תשכח לנקות את הכלים!"
"בסדר אריק." טד ממלמל בחוסר סבלנות.
"רגע." אותו אריק עוצר במקומו רגע לפני הדלת. הוא מסתובב על עקביו ונועץ בי את עיניו באופן מופגן. אני מחייכת בביישנות, לא יודעת כיצד להתנהל מולו. "איך?" הוא מפנה את השאלה אל טד.
"מה איך?" טד שואל בעוד גבו מופנה אל אריק, כך שהוא אינו רואה את המבט המופתע שאריק עוטה על פניו.
"איך השגת אותה?" הוא מצביע בראשו עליי. נדמה כאילו אני לא נמצאת פיזית בחדר, אלא רק תמונה שאריק מביט בה בלי בושה.
הפעם טד מסתובב. הוא נשען על השולחן ומשלב את ידיו. אני יודעת שהוא לא מרוצה כשהוא פותח את פיו. "אריק, לא אמרת שאתה הולך?" הוא שואל בטון מיתמם, אך ניתן להבין על פי תנועות גופו כי הוא מתוח.
YOU ARE READING
היא והוא
Romanceבגיל עשרים זואי פוסטר סוף כל סוף מוצאת את מה שהיא השתוקקה לו במשך זמן רב מדי - היא מוצאת אהבה. ולמרבה ההפתעה, היא מחליטה לפעול למענה. נמאס לה להיות הבחורה הביישנית והנאה שלא עושה דבר למען עצמה. היא בטוחה שהפעם זה הסוף; הסוף לכל החיפושים. הפעם היא מצ...
