זה יום רביעי קייצי. את השמיים הכחולים מעטרים כמה עננים בודדים. השמש הגדולה שוטפת את שדרת ברודווי באור, ובעיקר בחום בלתי נסבל. על השדרה מתהלכים בחורים מתוקתקים ולצידם בחורות גבוהות על עקבים. אני נמצאת איפשהו בין כל החליפות והנעליים היקרות. כשאני מגיעה ליעד שלי, אני נעצרת. אני מרימה את ראשי אל דלת הזכוכית שמקושטת במגוון פרחים ססגוני. ידיי רועדות ומזיעות. אני מנגבת אותן על גבי מכנס הג'ינס שלי ומושיטה אחת אל עבר הידית בהיסוס. עבר קצת יותר מחודש מאז שהייתי בגינת הפרחים בפעם האחרונה. עבר חודש שלם מאז שראיתי את טד בפעם האחרונה. אף אחד לא יודע שאני נמצאת כאן היום. את ההחלטה הזו קיבלתי בעצמי, לאחר לילה שלם של ייסורים. התחבטתי במשך ימים ארוכים לגבי המהלך הזה, אבל בלילה האחרון כבר הפסקתי להתחבט. הייתי נחושה להגיע הנה. הייתי נחושה לשמוע תשובות. ומעבר לתשובות, גם השתוקקתי לראות את טד.
זה אמנם פתטי מצדי, אבל התגעגעתי אליו יותר ממה שאפשר לדמיין. התגעגעתי לריח הפרחים, לדובדבנים, לבינג' שקרניות קטנות, לאומלטים של הבוקר. התגעגעתי אלינו. עדיין כעסתי על טד, עדיין הייתי מאוכזבת – אבל זה לעולם לא ביטל את האהבה שלי אליו.
אני לוחצת על הידית ברגע אחד שמלוּוה בקמצוץ אומץ. הדלת נפתחת והפעמונים מצלצלים באוטומטיות, מבשרים על נוכחותי. החנות ריקה מלקוחות. מאחורי הדלפק עומדת אל. היא משרבטת ציור על פתק קטן, אבל לאחר כמה שניות מרימה אליי את ראשה. כשעינינו נפגשות קורה משהו. הפתעה. היא מניחה את העט בצד, ידיה מגששות אחר משהו. "ז-זואי?" היא מחייכת. לא חשבתי שהיא תקבל אותי בחיבה, אבל זה מה שהיא עושה.
"היי אל..." אני ממלמלת בקול חנוק. כל הסיטואציה הזו כל כך מאיימת. "איפ... איפה טד?"
היא ממצמצת בעיניה. "הוא במחסן. לקרוא לו?"
"זה בסדר. אני יכולה לבד."
"כרצונך." אל מרימה את ידיה, מאפשרת לי להתקדם לכיוון המחסן. הצעדים שלי הם איטיים ומחושבים. אני כמעט מגיעה לדלת המחסן הגדולה כשהיא נפתחת מעצמה. טד משפיל את ראשו ולכן הוא לא מבחין בי כשהוא מתקדם לכיווני, אל הדלפק.
"אל, תשמעי, את צריכה לעשות רישומים של –" הוא אומר, מרים את מבטו, ואז מבחין בי. הוא עוצר את הליכתו בבת אחת. הוא בולע רוק. הוא מתמקד רק בי עכשיו.
"כן, רציתי להזהיר אותך לפני. יש לך הפתעה." אל מעירה מאחורה, אבל שנינו לא מסתובבים להביט בה. היא אוויר בשבילנו כרגע.
אני הראשונה שמדברת. "טד, חשבתי... רציתי לדבר איתך."
ידו של טד רועדת. נראה כי הוא מתכוון להושיט אותה אליי, בכוונה לחבק אותי או להניח את ידו על כתפי. אבל הוא לא נוגע בי. הוא רק מהנהן באיטיות. "בטח. זואי. בטח. איפה נדבר? אפשר פה, במחסן –"
YOU ARE READING
היא והוא
Roman d'amourבגיל עשרים זואי פוסטר סוף כל סוף מוצאת את מה שהיא השתוקקה לו במשך זמן רב מדי - היא מוצאת אהבה. ולמרבה ההפתעה, היא מחליטה לפעול למענה. נמאס לה להיות הבחורה הביישנית והנאה שלא עושה דבר למען עצמה. היא בטוחה שהפעם זה הסוף; הסוף לכל החיפושים. הפעם היא מצ...
