היא והוא

פרק 8 - הוא

הוספתי לפרק הזה את השיר Carmen של לנה דל ריי. יש לזה משמעות שארחיב עליה בסוף, אבל לבנתיים – מקווה שתהנו מהשיר ומהפרק :)

——————

אני לא מצליח להאמין.

אני לא מצליח להאמין.

אני לא מצליח להאמין.

זה המשפט שחולף במוחי בחזרתיות פעם אחר פעם כמו מנטרה בזמן שאני נוסע, צופר, חופשי, בכבישי ניו יורק. אף אחד ושום דבר לא יעצור אותי עכשיו. אני בהיי לעזאזל. כשאני מלקק את השפתיים אני עדיין יכול לטעום את הטעם של זואי וזה טעם של דובדבן ואלוהים, אלוהים, עכשיו אני המעריץ הכי גדול של דובדבן. אני עוצר בצד הכביש וזה מקום שאסור לעצור בו את הרכב אבל נחשו מה? לא אכפת לי, אז אני מחייך ומנופף לנהגים הנרגזים שצופרים לי והם על הזין שלי.

חנות הפירות והירקות קורצת לי ואני נכנס בזמן שאני מזמזם את השיר "high by the beach" של לנה דל ריי. אני בוחר בשיר הזה כי זואי סיפרה לי שהיא אוהבת את לנה דל ריי. היא ההשראה שלה ועכשיו היא גם ההשראה שלי ואני הכנתי לכבודה פלייליסט שלם של לנה דל ריי ברכב. המוכר בחנות צוחק עליי כי אני מהחארות ששרים לעצמם בקול וזה אני עכשיו; קבלי אותי, ניו יורק. אני קונה חבילה שלמה של דובדבנים ואני טועם אחד בדרך לרכב אחד ואני טועם את השפתיים של זואי. עוד מעט אני באמת אזכה לטעום את השפתיים של זואי, כשנשב בפארק על הספסל בעיקול, לצד דוכן הגלידה.

אני מדמיין את הידיים שלי על הצוואר שלה וזה מענג לחשוב על זה. זו היצירה הכי יפה שתראו, למרות שאף אחד לא ייזכה לראות ולהרגיש, כי זה שלנו, רק שלנו. ואם אי פעם חשבתי לעצמי מה זו אומנות אז עכשיו אני יודע; זה אומנות. בדיוק זה. זואי ואני. הידיים שלי על הצוואר הלבנבן שלה. השפתיים שלנו. הרגליים הנוגעות. אנחנו יצירת אומנות מזויינת ופיקאסו עבד על כולם.

אני מתחיל לנסוע שוב והפעם זה רציני, כי בעוד חמש דקות אני אגיע לבית של זואי ואני כבר לא יכול לחכות. לנה דל ריי שרה אליי מהרדיו ואני לעולם לא אשכח אותך עכשיו, לנה. אני מקפיץ דובדבנים אל תוך פי ואני צריך להזהר כי גם זואי צריכה לטעום וככה זה בזוגיות; מתחלקים. הופכים להיות אדם אחד. אנחנו אמנם לא זוג, אבל אנחנו בדרך לשם, אנחנו בדרך לשם כי זואי הסכימה לצאת איתי לדייט. ההשפלה הכי גדולה שיכולתי לעשות לאיתן היא לקחת את זואי לדייט בדיוק באותו מקום שבו הוא וזואי היו בדייט ועשיתי את זה כי אני מניאק. אני מניאק, זואי, אבל לא אלייך.

אני מגיע לבית שלה והנה היא, שם, עומדת מאחורי שער הבית. היא לבושה בחולצה גדולה שמסתירה את המכנסיים הקצרצרים שלה. היא ילדה טובה כי לא הייתי צריך להתקשר אליה או לצפור לה והיא בטח מקדימה תמיד לכל אירוע. היא מהססת לרגע. היא לא בטוחה שזה אני, אבל אני פותח את החלון והיא מחייכת אליי וזה אפילו יותר טוב מלזכות במליון.