היא והוא

פרק 5 - היא

מחר.

מחר זה היום הגדול. מחר מערכת היחסים שלי ושל איתן תקבל תפנית. כבר חשבתי על הכל. שתי אופציות עומדות לפנינו; הברזה נוספת וניתוק הקשר, או הגעה של שנינו וקידום הקשר למקום אמיתי. ואני בוחרת להגיע. סוף כל סוף תהיה לי מערכת יחסים אמיתית. סוף כל סוף תהיה לי אהבה. אני לא יכולה להגיד שאני רק נרגשת, כיוון שעם כל ההתרגשות יש בי גם הרבה חרדה. אני נוהגת למלא את עצמי בהבטחות שמראה זה לא הכל, אבל זה לא באמת ככה. איתן עלול להראות לא טוב בעיניי, ואני לא יכולה להתעלם מהעניין הזה. במערכת יחסים בריאה צריכה להיות משיכה פיזית. אני לא יכולה פשוט להעיף את זה מעליי.

זה הפחד העיקרי שלי כרגע, על אף שקיימות עוד הרבה סכנות במפגש הזה של שנינו. אנחנו עלולים לשנוא זה את זו, ובכל זאת אנחנו לוקחים את הסיכון. התאהבתי במי שהוא מאחורי מסך, אבל האם אני אתאהב גם בדמות המוחשית שלו? את זה אני לא יכולה לדעת, ולכן אני רועדת מהמחשבה על כך.

בכל אופן, אני מנסה לא לחשוב על זה יותר מדי. זו דרך ההתמודדות הקבועה שלי. להכחיש. להדחיק. למחוק. זה עובד לי ברוב הפעמים. עכשיו אני מנסה להתרכז אך ורק במוזיקה שעוברת דרך האוזניות אל אוזניי. מוזיקה קצבית תמיד מזרימה לי אדרנלין לגוף, במיוחד בזמן הליכה. חוץ מזה שהיא, בניגוד מוחלט, גם מרגיעה אותי. היא נותנת לי תחושה של אינסופיות. היא גורמת לי להרגיש כאילו אני מסוגלת להכל – יכולה לעשות הכל, רק אם ארצה בכך. אבל זו אשליה. אלו דמיונות מופרכים, ורק אני יודעת כמה אני אוהבת לדמיין. אולי זה מנגנון הגנה; הגנה מהשעמום, מהריקנות. אבל לא עוד. הפעם זה שונה. הפעם אני משיגה. הפעם אני פועלת כדי להשיג את מה שאני רוצה, את מה שאני צריכה.

השיר מסתיים ואיתו גם תחושת ההרואיות המטופשת. אני מגיעה לספריית מנהטן. אני כבר לא בחורה נועזת, או גיבורת-על. אני ספרנית שמתחילה את המשמרת המשעממת שלה ולאחר מכן חוזרת לחיים הרגילים עד כדי שגעון שלה – חוזרת לביתה המשעמם. להורים המתחקרים; איך היה לך בעבודה? מה את עושה מחר?

אלוהים. אני נזכרת שלא סיפרתי להורים שלי על איתן. הם לא יודעים מה אני הולכת לעשות מחר. הם לא יודעים דבר מכל זה. גם בתור נערה לא מהרתי לספר להם דברים. בדרך כלל, זה פעל ככה כיוון שלא היו לי סיפורים לשתף. אבל גם כשהיו, לא עשיתי זאת. היה משהו מרגיע בעובדה שרק אני יודעת מכל אותם סיפורים. מכל אותן מחשבות. משהו פרטי. משהו לא חשוף. חוץ מזה, היו לי את הדרכים שלי לפרוק את כל אותן תחושות. פרקתי אותן דרך מילים, דרך אותיות. הקאתי את התחושות אל תוך דף.

אני מתנערת מכל זה ועולה במדרגות הספרייה. המשמרת אני לבדי – ללא הליווי הצמוד של קלואי. לא הייתי מגדירה את זה באופן חיובי, לעבור משמרת לגמרי לבד, אבל זו בעצם עצמאות – משהו שחסר לי.