אני הודף את אל, דוחק אותה אל הפינה. אני מנצל את ההזדמנות לכך שהיא מסוחררת ולופת את הרגל שלה. היא קופצת, מושכת את רגלה, אבל שום דבר לא מציל אותה. אני מפיל אותה. אני מניח את רגלי עליה, מרתק אותה לרצפה. חמש, ארבע, שלוש, שתיים, אחת. זהו. אני מתנשף בזמן שהיא מתרוממת. היא לוחצת את ידי ומחייכת אליי, אבל אני מסיט את עיניי ממנה.
"מישהו פה בא במצב רוח קרבי," היא אומרת. "זה הניצחון החמישי שלך."
אני מושך בכתפיי. זואי הוציאה את זה ממני – את כל האגרסיות. בכל רגע נתון אני מתאפק שלא לבכות כמו ילד. בלעדיה, אני לא מרגיש דבר. אני כלום. אני ריק. עם העזיבה שלה, היא הוציאה ממני את כל המיץ. את כל החיוּת. נשארתי צל של אדם.
אל מניחה עליי יד, אבל אני מעיף אותה ממני בצעד חד. "תעזבי אותי, אל." אני אומר.
"אתה טוב, טד. זה לא משמח אותך?"
"מה משמח אותי? מה?" אני צועק. "לא אכפת לי. זה מעניין לי את הזין." אני מטיח בה. היא עומדת שם, בוהה בי.
"משהו חייב לעודד אותך! הקולקצייה החדשה שלך מצליחה. אתה מצליח בהיאבקות. תראה אותך, יש סביבך המון אנשים שאוהבים אותך." היא אומרת לבסוף.
אני מסיט את עיניי. אני מוחה זיעה ממצחי ומתנשף, ואז מביט בדייב שעומד מולי. הוא לוחץ יד עם אחד הבחורים אחרי שניצח אותו. דייב הוא אחד מהאנשים שאני מסתובב איתם בזמן האחרון. אל הכירה לי את הקבוצה הזו. נחמד להיות חלק מקבוצה, אבל כרגע זה לא באמת משנה לי. אני יכול להיות מוקף בכל האנשים האלו, אבל עדיין להרגיש בודד. אני מרגיש בודד כי זואי לא לצדי. אני דופק אגרוף בקיר ואני נאנק בכאב ואני צועק. זה מחזה מוכר פה באולם. גברים שלא מצליחים לשלוט בעצמם מוציאים אגרסיות על הקיר ואני אחד מהם; אני לא מיוחד. אני כמו כולם. אני טיפש ואני אפס. אני אפס.
בשביל זואי, אני הבחור ההוא. הבחור המקסים שהתגלה כסוטה, יצור מפחיד, קריפי. הבחור שהיא לעולם לא תוכל לסמוך עליו שוב. אני לא כזה והיא צריכה לדעת אבל היא לא תדע. היא לא תדע לעולם. היא לא תדע לעולם כמה טוב יכולתי להיות בשבילה. אני יכולתי. אני יכולתי. היא ויתרה עליי, היא ויתרה עלינו. היא לא תחזור אליי. פגעתי באמון שלה כמו דפוק ואולי היא צודקת. אולי אני באמת בסך הכל שקרן. היא הייתה שמחה איתי. אני הייתי מאושר איתה אבל עכשיו אני כלום. אין לי כלום.
"אני הולך מפה."
"אבל השיעור לא נגמר." אל אומרת.
"אני הולך מפה." אני מדגיש. היא רודפת אחריי בזמן שאני מתקדם אל עבר היציאה, אבל אני דוחף אותה ברגע האחרון הצידה.
"טד!" היא צועקת אחריי. "טד!"
אני מסתובב. "מה?" אני יורק לכיוונה.
YOU ARE READING
היא והוא
Romanceבגיל עשרים זואי פוסטר סוף כל סוף מוצאת את מה שהיא השתוקקה לו במשך זמן רב מדי - היא מוצאת אהבה. ולמרבה ההפתעה, היא מחליטה לפעול למענה. נמאס לה להיות הבחורה הביישנית והנאה שלא עושה דבר למען עצמה. היא בטוחה שהפעם זה הסוף; הסוף לכל החיפושים. הפעם היא מצ...
