היא והוא

פרק 18 - הוא

שבועיים. שבועיים מזוינים חלפו עד שהצלחתי להתאפס על עצמי. הייתי זקוק להפסקה הזו. ידעתי שאני צריך שינוי גדול – שינוי של מאה שמונים מעלות בחיים שלי. כמו ילד טוב, קמתי על הרגליים והתחלתי לפעול. אי אפשר להגיד שעשיתי את זה לגמרי לבד. זואי הגיעה בכל יום אל בית הוריי ותמרנה אותי. במבט לאחור אני מבין שזו טעות נוספת שמצטברת עם שלל הטעויות האחרות לכדור שלג ענק של טעויות. כי זואי לא צריכה להתאמץ בשבילי. אני שונא לחשוב שהיא ראתה אותי ככה, כל כך פתטי ומסכן. אבל זה קרה. ומאז לקחתי את עצמי בידיים.

הסיבה שבגללה שקעתי בביצה טובענית של דיכאון ומרמור היא אריק. לא בדיוק אריק עצמו, אלא מה שקרה עם אריק. שנאתי את עצמי. נגעלתי מעצמי. לא ידעתי שאני יכול להגיע לרמות אלימות כאלו. חששתי כיוון שידעתי שכל זה קרה בגלל דבר אחד; זואי. אולי בגלל שני דברים; זואי והבדידות האינסופית שלי. הרי אם אריק לא היה מעיר את ההערה הזו, אם הוא לא היה אומר שזואי שונאת אותי, כל זה לא היה קורה. משהו באמירה הזו הצית בי כעס עצום. הוא פגע בדיוק בנקודה הרגישה שלי; זואי. העובדה שזואי היא האדם היחיד בחיים שלי. העובדה שכל השאר שונאים אותי. זה גומר אותי מבפנים, גם עכשיו. אבל לא עוד. החלטתי להשתנות. החלטתי להפוך את המצב.

ערכתי מספר ראיונות לא מבוטל עם אנשים שהיו זקוקים לעבודה. על החנות תליתי שלט "דרושים עובדים", ואם זה לא מספיק – פרסמתי מודעת דרושים באינטרנט. הייתי זקוק לעובד אחד בלבד כדי לתפעל את החנות הקטנה שלי. אבל משום-מה, היה קשה לי לסמוך על כל בן אדם שהגיע לראיון.

אני יוצא מהמקלחת עם מגבת בלבד כשאני שומע כמה דפיקות חזקות על הדלת. לפני שעה בלבד אמא שלי התקשרה עם הודעה: "הבת של השכנה מחפשת עבודה. היא בת עשרים ושתיים והיא בחורה מקסימה מאוד!". כבר ערכתי מספיק ראיונות אבל החלטתי לתת הזדמנות לבחורה המקסימה מאוד הזו. בשיחה, אמא שלי אמרה שהיא תגיע בקרוב. לא ידעתי ממש להגדיר מה זה בקרוב, אבל אני מניח עכשיו שבקרוב זה בעוד שעה מסיום השיחה. כלומר, עכשיו. אין ברירה אחרת, כיוון שזואי עובדת, והיא בעצם היחידה שמגיעה לדירה הזו חוץ ממני.

"רק רגע!" אני צועק לכיוון הדלת בזמן שאני מסנן "שיט" בלחש פעם אחר פעם. אני מפיל את המגבת על הרצפה בדרכי אל החדר ומחפש במהירות אחר בוקסר, מכנסיים וחולצה. אין לי זמן להתלבט, אז אני שולף את הדברים הראשונים שאני רואה. אני בוחר בחולצה אדומה ומכנסיים כחולים ואני מודע לכך שאני נראה כמו אידיוט אבל לעזאזל, אני בטוח שהמפונקת שתכנס לי בדלת לא תמצא חן בעיניי במילא. אני יכול לזהות את זה כבר מדפיקות הדלת האגרסיביות שלה.

אני רץ לכיוון הדלת ופותח אותה באיטיות. למולי נגלית בחורה. בחורה גבוהה. היא כמעט מגיעה לגובה שלי, והיא בכלל לא עומדת על עקבים. שיערה הברונטי מונח על כתפיה בגלים מסודרים. היא נראית מתוקתקת. אני לא יודע אם היא השקיעה ככה בשבילי, אבל לעזאזל, אם כן, היא צריכה להבין שבסך הכל מדובר בראיון לחנות פרחים מסכנה. יש לה ריח חזק של בושם נשי שאני לא מצליח לזהות. היא שותקת ומחייכת ואני אידיוט גמור כי אנחנו עומדים ככה כבר במשך דקה שלמה ולא הצעתי לה אפילו להכנס.